לפני חודשיים. 27 בינואר 2025 בשעה 11:38
היא כבר חיה. זזה מלא. מגיבה לקול שלי. פתאום רואה כף יד או אולי רגל, מושטת ונלחצת אל דופן הבטן, כמו מבקשת לצאת ולבדוק ולחקור מה יש בעולם שבחוץ.
המוח כבר מייצר, כמו צ'אט GPT, רשימה של פחדים, וכל דבר שהיא תעשה או לא תעשה יפחיד באותה מידה - תהיה עצמאית או לא מספיק עצמאית, תאכל הכל או תהיה בררנית, תהיה אמיצה מדי או חששנית, תהיה רצינית מדי או אולי יותר מדי כמוני.
ושני הפחדים הכי גדולים: האם היא תאהב אותי והאם אהיה מספיק טוב בשבילה.
יש עוד מעט מאוד זמן ואני לא מוכן לזה בכלל ולא יודע איך תרגיש הסופה שעומדת להגיע ולהישאר עד היום האחרון שלי.
זה נורא להיות קלישאה. אבל זה גם ממש מנחם. עוד קצת עוד מעט עוד קצת (אבל לא מהר מדי בבקשה)
