***

מוקדם בבוקר רובץ על ההר ענן אפור. התמימים יחשבו כי מדובר בקרירות מתבקשת, אך לא. מדובר בלחות בלתי נסבלת שגולשת לאט ובנחישות אל העמק, מלווה ברוח לא חזקה במיוחד שכל תפקידה הוא להדביק את הרטיבות הזו על פרצופם של חובבי הקיץ שלעניות דעתי, צריך לאשפז. בעיר הסמוכה הציבו באחת הכיכרות פסל ענק של אריה ואני שואלת מה הקשר, אם כי יש לי תחושה עמומה שמדובר במחווה ל"מנשרים קלו מאריות גברו" וכנראה גם לביבי, כי העיר ידועה בחיבתה לו, מה שאומר שהבעיה לאו דווקא קשורה בחום.

בתמונה: ענן שמביא קור אמיתי והר אחר

אני צריכה שהטמפ' בבית תהיה נמוכה, כך שלאנשים מן השורה יהיה קר מדי.

אני צריכה שיהיה קר כך שלא אצטרך לאסוף את השיער והוא ילטף אותי קלות בצידי הלחיים, הצוואר והכתפיים.

אני צריכה שמוזיקה תתנגן בווליום גבוה, למשל Ray LaMontagne. מוזיקה שתחבק אותי בנחת.

אני צריכה כוס משקה חם, תה ירוק כנראה, וספר טוב שמתחשק לשוב אליו ועצובים כשהוא מסתיים.

אני צריכה את השקט שלי ואת הנחת במקום הרגוע שלי.

אני צריכה בועה לא מופרעת מכל אי השקט שסביב, להתנתק.

ככה בדיוק אני במקסימום שלי.

לא באמת איכפת לי שהוא כותב הודעה לא ברורה, מתייחס כנראה לפוסט ישן שלי, ואני עונה כמיטב יכולתי, באמירה נייטרלית כי הרי אני עונה מתוך נימוס ולא באמת איכפת לי מה הוא כתב או למה הוא התכוון. הוא מגיב, הוא תמיד מגיב לתשובה שלי, אבל גם לו כבר אין מושג היכן התחילה השיחה ולמה. אני באמת לא מבינה למה הוא טורח שהרי אם יש לו איזה אינטראקציה עם הבלוג שלי או עם הטקסטים שלי, למה הוא לא מסמן שקרא או מגיב אם זה הזיז לו משהו. ואם אני מעניינת אותו אז איך הוא חושב להתקדם כשהוא גם חירש וגם אילם?

(טבעת ברודגאר, איי אורקני, סקוטלנד)

הייתי באנגליה כבר כמה פעמים, גם טיילתי וגם בדרכי לסקוטלנד, ועדיין לא ביקרתי בסטונהנג', מעגל האבנים הכי מפורסם וידוע. פשלה שיש לתקן, אני יודעת. מאז ומתמיד נמשכתי למיסתורין שבמעגלי אבנים, לאי הידיעה וההבנה באשר לבנייתם ולשימוש שנעשה בהם. ההשערות רבות כמספר המשערים והסדרה "זרה", שתפסה טרמפ על המיסתורין, הוסיפה רעיון שאין לו כמובן שום ביסוס מדעי או אחר. מעגלי אבנים בגדלים ובהיקפים שונים פזורים בכל רחבי האיים הבריטיים ומושכים אותי אליהם בחבלי קסם, לא משנה בכמה מהם כבר ביקרתי. בגשם ובחום, בבוץ ובין טרשים אלך עד שאגיע אל מרכזו המשוער של המעגל לישיבת מדיטציה שקטה. 

(האי אראן, מערב סקוטלנד)

האם אני נצר קדום לדרואידים? (דרוּאידיות הוא מעמד הכוהנים והמשכילים בחברות קלטיות קדומות. הדרואידים עסקו בעולם הטבע ובכוחותיו, וראו את העצים כקדושים, במיוחד את עץ האלון. דת הדרואידים נשענת על שילוב של עולם הרוח ותרופות המופקות מהטבע).

(לונדין, סקוטלנד)

מעגלי האבנים נבנו אי שם סביב 3000 לפני הספירה ולעיתים שוכללו במשך מאות שנים, ע"י חברה פגאנית, וחלקם מציינים במדויק את כיוון זריחת או שקיעת השמש, וכנראה שימשו לפולחן עתיק. מעגלים נוספים התגלו במקומות שונים באירופה ובעולם, מה שמחדד את השאלה האם העברים הקדומים בנו גם הם מעגל כזה ותיעדו אותו?

"וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל".(יהושע, ד', 20).

(אבימור, סקוטלנד)

(קנמר, אירלנד) 

(אצלי בגינה, להבדיל :))

בשעות הפנאי אני קוראת מדריכי טיולים. תכנון טיול ספציפי מחייב התעמקות, אבל גם אם מדובר בתוכנית פוטנציאלית רחוקה, אני אוגרת מידע ומגלה תגליות על דברים שלא ידעתי. למשל באתר המפורסם סטונהנג' בדרום-מערב אנגליה לא ניתן להיכנס לתוך מעגל האבנים עצמו אלא אם מזמינים המון זמן מראש סיור מיוחד מוקדם בבוקר לפני פתיחת האתר או מאוחר בערב אחרי סגירתו. טוב לדעת, כי תכלס מה הטעם לבקר במעגל אבנים אם אי אפשר להיכנס אליו? מצד שני מדובר באבנים כל כך גדולות שמבט מקרוב לא יצליח להכילן, אז אולי חבל להוסיף עוד כסף לסיור המודרך ועוד כסף למונית שתסיע אותי לאתר מוקדם בבוקר כי האוטובוס יוצא מאוחר יותר. אני אוהבת את ההתעסקות הזאת בדקויות ואת בירור האופציות, יתרונותיהן וחסרונותיהן. יכול להיות שהייתי יכולה להפוך את התחביב הזה לקריירה מניבת רווחים כלכליים, אבל מה לעשות שאני בשלב בחיים בו אני מעוניינת להיות אחראית על עצמי בלבד.

בתמונות: קטעים ממדף ארוך

שזה בדיוק כמו כיפוף הברכיים שנייה לפני הניתור,

זה כמו הרגע בו נפרשות הכנפיים מוכנות להדאות אותך מול עננים,

זה כמו הרגע השלו לפני שהעיניים נעצמות, 

מעבירות אותך לעולם של נחת.

גם אם אינך מאמין.

המילה "זוג" טומנת בחובה אינספור אפשרויות ווריאציות.

המוח האנושי מצייר מיד תמונת זוג אנושי, לרוב כזו המוכרת לו, וזה הכי טבעי בעולם, אבל למה בעצם?

או שזה רק בראש שלי ואחרים חושבים על אופניים, משקפיים וגרביים.

קוראים לזה מנח OP או "עורף לאחור" ורק בערך 5% מהנולדים בוחרים להיוולד כך שהפנים מופנות בעת הלידה אל השמיים. תינוקת רוחנית, אמרה המיילדת. תגידי לאמא שלי, אמרה הבת שלי. 

טיפול רפלקסולוגי אינו סתם מזמוז של כפות הרגליים. אני באה עם הסיפור שלי ועם המכאובים הפיזיים והרגשיים, ואפילו שיחה קצרה שקודמת למגע, מבהירה ויוצרת תובנות שלא היו קודם. המטפל הנוכחי שלי (אני מחליפה מדי פעם) מצליח לשאול אותי שאלות שמדייקות פיקס את ההרגשה שלי. אני מתמסרת לשאלה כי אני יודעת שאם היא נשאלה גם התשובה כבר קיימת, ורק מחכה להיאמר בקול רם. אני בוטחת לא רק בידיים שלו אלא גם בדיוק האנרגטי והאינטלקטואלי שהוא מביא איתו. לפעמים אני מרגישה שלסיום החלק הזה מתאים שאבחר קלף מחבילת הקלפים המצויירים שלו, ובאופן לא מפתיע הקלף מתיישב בדיוק מופתי על רצף הקושי-שאלה-תשובה-תובנה. אחר כך בשלב המגע אני הופכת לספוג ששואב אליו רגיעה ושלווה.

אי אפשר להחזיק מצב חרמנות גבוה רק מדימיונות, זיכרונות ופורנו. שום עבודה עצמית לא יכולה להידמות לתאווה ולתשוקה המתפוצצות על גופו של גבר שבחרתי לעצמי ושבחר בי. באין גבר מתאים בסביבה, הולכת, דועכת ומתבזבזת אישה נאה ורגישה כמוני.