***

אני לא כל כך טובה בלשמור על קשרי חברות לאורך זמן, בעיקר אם אני משתעממת. כשמשעמם לי אני מנתקת מגע ונעלמת. היו לי בעבר קשרי חברות טובים וקרובים, קבוצות מבית ספר ומהצבא, חברויות כשהילדים היו קטנים ומהעבודה, וכשהלכתי הלאה והתקדמתי, הרגשתי שהחברויות האלה לא תורמות לי יותר, שרב בזבוז הזמן על פני התועלת, רגשית אני מתכוונת. אף פעם לא חיפשתי או ביקשתי תועלת פיזית. אומרים ש"אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ חֲבֶרְתָּה", ומתכוונים לכך שבדיון משותף ההבנה משתכללת ומתפתחת; אדם זקוק לחברותא כדי לחדד ולשפר את לימודו; (על יסוד בראשית רבה סט).

אני מחפשת את החברותא שתחדד לי, שתבהיר, שתרים לגבהים חדשים, ואני מצפה מעצמי להיות החברותא הזאת לזולתי. אם זה לא קורה, אין טעם.

שום אדם אינו אי... מות כל אדם אותי הוא מְמַעֵט, כי בכלל האנושות אני, לכן לעולם אל תחקור לדעת עבור מי הפעמון מצלצל: לך הוא מצלצל". (ג'ון דאן, המאה ה-17, על אחדותה היסודית של האנושות).

בחדר המלון הצמוד לקתדרלת העיר קרלייל בצפון אנגליה, חוויתי את צליל הפעמונים החזק ביותר אי פעם. דינדון שהרעיד את הלב.

ברוב המקרים פגשתי פעמונים אחרי שירדו מגדולתם. חלקם שירתו על סיפונן של אוניות ותיקות ואחרים במגדלי כנסיות שנהרסו.

אפשר תמיד להאשים מישהו אחר. זאת לא אני. זאת ההיא שאמרה ככה וההוא שעשה ככה, וכולם אשמים חוץ ממני שיוצאת מהעבר השני ברה וזכה. זכורים לי אירועים ומצבים שזה היה הסטייט אוף מיינד שלי, וטעיתי. יכולתי לראות, בדיעבד אמנם, איך קלקלתי במו ידיי. סביר להניח שאם הייתי מסכימה להתפשר, לתקשר, להיות בדו-שיח מתוך כוונה אמיתית וכן הלאה, התוצאה הייתה שונה, כנראה טובה יותר. המילים של השיר פשוטות ומדוייקות והמנגינה עושה חשק לרקוד בזוג ולנוע עם הלב. (כתמיד, הפרשנות שלי אישית ולא מחייבת אף אחד :))

***

אם רק תסכימי

מילים: עידית פאנק, לחן: עידן רייכל

מישהו מוכן לנוע בשבילך

אם רק תסכימי

מה שלא יקרה יהיה לך טוב יותר

מישהו מוכן ללכת לצידך

אם רק תסכימי

אם רק תפסיקי למהר

הכוכבים יפלו עלייך

אם רק תסכימי

גם הירח מעצמו ירד

רוחות טובות יבואו רק אליך

ישבו על צווארך

אם רק תסכימי

גם הירח מעצמו ירד

מישהו מוכן לנוע לצידך

אם רק תסכימי

מה שלא יקרה יהיה לך קל יותר

מישהו מוכן לגעת בליבך

אם רק תסכימי

אם רק תרשי לו לדבר

הכוכבים יפלו עלייך

אם רק תסכימי

גם הירח מעצמו ירד

רוחות טובות יבואו רק אליך

ישבו על צווארך

אם רק תסכימי

גם הירח מעצמו ירד

נתקלתי בתיקשור לגמרי במקרה, אפילו לא זוכרת מה היה הטריגר.

יום אחד אמרתי לעצמי בקול רם, יאללה, בא לי גם. מי המדריך שלי? כי שמעתי שלכל אחד יש הדרכה צמודה והוא רק צריך לפתוח את הראש והלב.

מפה לשם, עובר איזה יום, ופתאום אני קולטת את הדמות של סבא שלי שמת כבר מלא שנים, קצת מעלי. אני ממש זוכרת את המקום בבית בו זה התרחש.

ואני בחצי חיוך, לא באמת מאמינה, אומרת לו: אתה המדריך שלי? והוא עונה לי: כן.

לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם המידע הזה. אמרתי אוקיי ותודה וזהו.

זה מסתובב לי בראש כמה ימים ואני אומרת לעצמי שאני בנאדם רציונאלי וסתם דימיינתי או משהו. לא מאמינה בזה, אני חושבת בקול.

העניין ממשיך לנקר בראש. אולי בכל זאת? ואני סקרנית נורא, תמיד אני סקרנית לכל מיני דברים. בחיי, יש לי סקרנות של בת שנתיים שמגלה את העולם, גם עכשיו.

אז אני אומרת כזה לאוויר, אוקיי, אני לא מאמינה שכל זה קיים, אני מבקשת הוכחה ממשית שאדע שזה לא סתם הדימיון שלי.

לא מקבלת תשובה.

הולכת לישון. שוכבת במיטה וחושבת לפני שאני נרדמת.

פתאום ליד האוזן שלי, אני שומעת צליל ממש חזק. לא צליל שמוכר לי מקולות הסביבה שלי.

נשמע כמו כנפי פרפר ענקיות שנוקשות זו בזו.

אני בטוחה שזה פרפר, אני יודעת שזה פרפר, ואני לא פוחדת, אין שום פחד בסיטואציה למרות שהיא לגמרי לא מציאותית.

ואז אני שומעת את המילה: הוכחה.

בתמונה: עלה כותרת של פרג תכול בגן הבוטני הצפוני ביותר בעולם, טרומסו, נורבגיה.

אני נתקלת בתופעה שקשה לי להסביר. גברים שהיה לי איתם קשר, ממושך או פחות, ונגמר בינינו, בטוב או פחות, מביעים התעניינות מחודשת, מרומזת או ממשית. ברוב המקרים מדובר בקשרים שנגמרו ביוזמתם. לפעמים זה התאים לי ולפעמים פחות, לכן זה קצת צובט בלב ולא מובן: למה נזכרת עכשיו הרי עברה שנה? אני לא נותנת צ'אנס חוזר למי שבחר ללכת, לא משנה מה היו הסיבות. מבחינתי, קשר שהוכתם בעזיבה לא יכול להיות בסיס להתחדשות. תקראו לי קיצונית או מוגזמת, אבל ככה אני, מתקשה לסלוח, או פחות.

אין לי דעה יותר מדי טובה על כישוריי הטכניים ואם הצלחתי לפתוח סתימת ביוב בכיור או במקלחת, (יש לי קפיץ שרברבים, מה תגידו על זה?), אני עפה על עצמי כמה ימים טובים. אני מעריצה הנדימנים שכבר בשנייה הראשונה לפעולתם ניתן לראות שמדובר לא רק בידיים מוכשרות, אלא בידיים מוכשרות שמחוברות למוח מוכשר. מאחר ואחד המאווררים הלך לעולמו, קפצתי לקנות מאוורר חדש. אני מכירה כאלה שמוציאים מהקופסא, מחברים לחשמל וטדדם. אבל לא. חייבים לסבך. המאוורר הזה הגיע בקופסא קטנה (שזה מטרד בפני עצמו כי אני מנקה בסוף הקיץ ומאחסנת במחסן למשך החורף, בתוך הקופסא). ולא רק שהקופסא קטנה, הוא גם מפורק לחלקים. ובכן כאמור, אני וחוש טכני וגו'. אם כך, ביקשתי מהמוכר שירכיב עבורי. קונה? הוא שאל בחשדנות, קונה, אמרתי בהחלטיות. הוא שלף חלק אחר חלק מעטיפת הנילון שלו, הניח אותם על השולחן ובהה בהם ממושכות. מיד הבנתי שנפלתי על גבר חסר כישורים בסיסיים ונאלצתי להפעיל את המוח והפה שלי בשלל עצות "מקדמות הרכבה". לזכותו ייאמר שהוא הצליח בסופו של דבר. לזכותי ייאמר שלמרות שאני ידועה כחסרת סבלנות לאיטיים, הפעם הבלגתי ושתקתי. (אולי כי המזגן שם עבד מצוין).

(מסורת הפוסטים הלא חשובים נמשכת 🤷‍♀️).

ברור שהמוכר בחנות סיפר לי בהתלהבות שבמקרר הזה לא יווצר קרח. ברור שנוצר, איך לא. הרי אני מוציאה כל יום לפחות קרחום אחד להתחבק איתו ברגעי מצוקה. (סשן קרח זאת אני), ואין זו פתיחת הפריזר היחידה (גלידה למשל). דחיתי את ביצוע המשימה כי כידוע אין משמח כהעלמת עין מדברים שצריך לעשות עד שאמרתי לעצמי: יש צחוקים ויש חלאס, ונערכתי כמיטב מסורת הפשרת המקררים לדורותיהם, עם סמרטוטים ומגבות סביב. באופן מפתיע, אחרי לא יותר משעה וחצי, קפצו גושי הקרח בשלמותם מהדפנות ונאספו אל הכיור בטרם גרמו נזק. קצת ניגובים, קצת ניקיון על הדרך, קצת סדר (אני באמת צריכה וודקה בפריזר?) והופה, כולי גאווה ועזוז על המבצע.

(מתנצלת על הטקסטים פארש שאני מעלה לאחרונה. הסיבה ידועה, חם).

(זה ציור...)

חצילים זה כמו גויאבה וכוסברה. או שאוהבים או שמוכנים למות מהריח. אני אוהבת חצילים. היה לי פעם בן זוג שאהב לבשל/לטגן/לאפות/לאדות חצילים בכל הצורות והסגנונות. אפילו הכנו פעם ארוחת ערב (טוב, "הכנו" זו לא בדיוק המילה, הוא הכין ואני רק שטפתי כלים), על טהרת החצילים, וארחנו חברים שאוהבים חצילים. בדרך כלל אני מתעלמת מארגז החצילים בסופר, רוב הזמן אין לי מושג איפה הם שוכנים, אבל קרה שחציל שמנמן קרץ לי ואמרתי לו "בוא". טיגנתי אותו בפרוסותיו, הוספתי טחינה ושום כתוש ונשנשתי. זה הזכיר קצת את הטעם של פעם אבל ריח הטיגון בבית שרוצים להדליק בו מזגן, לא משהו, ואני חושבת שאתעלם מהקורץ הבא.

יש שירים שלא יכולים להתיישן כי הם לעולם מתאימים להתבוננות פנימית, ולספירלת ההשתנות האישית. אני חושבת שתמיד יש בתוכנו יותר מקול אחד. זה תהליך אוטומטי בעיקר כשעומדת החלטה על הפרק. כל אדם, מודע יותר או פחות, שומע בתוכו את השיקולים בעד ונגד, ואת האפשרויות השונות, ואם יתייחס לכך סמלית, יוכל "לראות" את הדוברים הטוענים זה מול זה. הכי אני אוהבת את רגע התובנה, "מכת חשמל", אומר פורטיס, את הרגעים בהם עוד שכבה הושלה ונחשפה, והליבה נוצצת, גם אם זמנית. החשיפה הזאת מפחידה אבל היא, באותו הזמן, גם תקווה.

***

ניצוצות

מילים: רמי פורטיס

לחן: ברי סחרוף ורמי פורטיס

כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר

אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר

צועק אל הירח, בוכה ומקלל

מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל

זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות

את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע

כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה

אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה

רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא

מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב

כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע

כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה.

לא אמרתי לך להוציא את הרגל, הוא נזף וצבט לי את הפטמה, שתקתי וספגתי למרות ששנינו הבנו שהאוטומט שלי פעל, כי למה להשאיר תחתוני תחרה סביב הקרסוליים ולא להסירם לגמרי? זה אמנם הפתיע אותי, אבל עמוק בפנים גם הצחיק כי הבנתי את רעיון האילוף. הבנתי את הדינמיקה בינינו. הבנתי בראש, לא ממש התחברתי בלב מבפנים. זה לא באמת הצורך שלי. בראיה לאחור הוא כנראה צדק. אני לא ממש בנויה לטוטאליות הסאבית שהוא חיפש.