***

הערת פתיחה: אותה מנגינה, מילים שונות, מידע שונה על המלחינ/ה, ביצועים שונים (ריטה ומרים טוקאן). המילים שריטה שרה יותר מדברות אלי.

***

מי מאיתנו לא נתקלה במהלך השנים בגבר שכולו סוד? כזה שהנסתר בו מגרה כל כך לפצח. הסודיות נתפסת הרבה פעמים כעומק, ומתגלה הרבה פעמים ככלום ושום דבר. גבר שנתפס כנזקק וכיתום שיש לאסוף ולגונן עליו, לא תמיד מקים את ההבטחה לרכות אוהבים. 

***

סודך

מילים ולחן: סזאריה אוורה

תרגום: איתן גלס

כשהופעת בחיי

כשנשקת בשפתי

לא ידעתי את שמך

ערב קיץ שכבה

התהלכת לבדך

בחולצת פשתן בלויה

סודך סודך סודך

פני הילד של ליבך

סודך סודך סודך

שפת העצב של גופך

אל הבית הערום

אספתיך כיתום

כניצול ספינה טרופה

בשפתי הדם שלך

רוך ידך הענוגה

פרי האהבה נברא

סודך סודך...

ברגעים הנחבאים

את רכות האוהבים

בי רקמת בנשימה

אם תחזור בליל סופה

בחולצת פשתן בלויה

עוד אחכה לך

סודך סודך...

איך נחיה

איך נחיה בלי אהבה...

***

לפעמים אני קולטת שלפוסט שפורסם דקה אחרי שלי או דקה לפניו, יש כמה לייקים מ"ניקים" שמעולם לא פגשתי, מה שאומר שהם או מתעלמים מהפוסט שלי או בכלל לא רואים אותו כי העלימו את הבלוג שלי הרחק מעיניהם. אני מאוד סקרנית לשמוע למה. מה לא טוב להם בבלוג שלי? מה לא מדבר אליהם? אני יודעת שילדותי מצידי לעסוק בזה, אבל מי מאיתנו לא מקווה בליבו לאהבת הכלל למרות שהוא יודע שזה מטומטם לחשוב כך, ובוודאי לצפות לכך. אני שמחה על כל אחת ואחד שקוראים מה שאני כותבת. עם חלק מהאנשים יש לי קשרים מיוחדים, כך אני מרגישה. גם אם מעולם לא נפגשנו ואפילו לא דיברנו בפרטי, עצם הקריאה ההדדית שלנו עושה אותנו חברים באותו מועדון. האמת היא שאני לא ממש מבינה את נושא העלמת הבלוגים. מה איכפת לי שהם קיימים? העלמת בלוגים וחסימות למיניהם זה משהו שאין לי צורך בו. 

התמונות מ Wigtown בדרום-מערב סקוטלנד, שמגדירה את עצמה כ"עיר הספרים" ויש בה המון חנויות ספרים וגם פסטיבל ספרים גדול כל שנה.

אני אוהבת מקומות שיש בהם התייחסות לפרטים, למשל לגופי התאורה.

אני אוהבת מקומות שיש בהם אמנות מיוחדת ושיש בהם פינות ציוריות שמדברות אלי.

אני לא אוהבת מלונות ענק שהכל בהם אחיד כאילו יצאו מהסרט הנע של כל המלונות הגנריים בעולם. אני מתרחקת ממקומות מומלצים בכל קבוצות הפייסבוק כי אין לי חשק להיתקל בהתנהגות ישראלית בארוחת הבוקר, וסומכת על האינטואיציה שלי בבחירה. אני קוראת ובודקת, מצליבה מידע ומשקיעה זמן כדי שהאינטואיציה תיתמך במציאות.

מקומות קטנים ומשפחתיים מזמנים שיחות עומק, המלצות של מקומיים ושקט נפשי.

אין ברירה. צריך לפתוח את כל החלונות ולתת לאוויר להתחלף. אין ברירה צריך לחיות כמה שעות בלי מזגן. אין ברירה צריך להוסיף לסחל'ה משימת ניקיון, הרי כידוע עדיין לא הומצא הבית שמנקה את עצמו. אין ברירה צריך לשחות בתוך הרטיבות העצמית, ולא בקטע טוב. אין ברירה אלא להיתלות בעתיד הקרוב, עתיד יבש וקר, עתיד נקי, עתיד מחוייך. בינתיים, להבריש באקונומיקה את המקלחון, סוג של מדיטציה, בטעות לפתוח את המים ולקבל מקלחת לא מתוכננת מלמעלה ועד למטה. רטיבות, ולאו דווקא בקטע טוב.

הקו הישר התחיל אי שם ויסתיים אי שם. העקלתון הוא "ים הסערות" המעלה והמוריד, המסעיר והמרגיע, הפה והשם.

הישר בטוח ואמין. הוא יהיה פה תמיד, בלתי מופרע ולא משתנה.

העקלתון הוא התקווה והאכזבות, הקידמה והנסיגה, הכאן ואחר כך.

הישר הוא כאן ועכשיו. 

החיים הם בנוכחות של שניהם.

שניהם אני

שניהם כל אחד מאיתנו.

(מתוך ערכת קלפים, מיכל טוהר לב)

חשבתי שכמו תמיד מגזימים בהפחדות על התקלה העולמית במחשבים, ואז הסתבר לי שהביטוי 

Blue screen of death

הומצא לפני יותר מ-20 שנה. 

הביטוי הזה לקח אותי כצפוי למסע משוגע בתוך המוח, מסע שמתחיל בכחול, הכחול הגדול, הכחול הבולע כל, הכחול שיודע להרגיע בקרירותו, האם הוא בעצם מוות? כי בלי היכולת ליצור קשר עם העולם ולהתעדכן, בלי ההרגל הוירטואלי שאי אפשר בלעדיו, אז מה? נחזור להדלקת מדורה באמצעות שתי אבני צור? למות. 

הנתק הוא המוות שלפני המוות. 

ובמעבר חד: 

 Le Grand Bleu 

סרט קולנוע משנת 1988 שנכתב ובוים ע"י לוק בסון.

מאחר וביקרתי בלא מעט חדרי מלון במקומות שונים בארץ ובעולם, וקשה לזכור איפה הייתי ומתי, התרגלתי לצלם כמה תמונות מיד עם הכניסה לחדר. אני תמיד מחפשת מקומות מיוחדים, רצוי קטנים ומשפחתיים, ובעלי אופי מיוחד, אך גם מתפשרת כשאין ברירה. מתפשרת עד גבול מסוים כי עברו הזמנים של הוסטלים ומקלחות משותפות, בוודאי עברו הזמנים של לילה הזוי על ספסל בתחנת רכבת בגלזגו בחברת שיכורים.

את מלון "הנסיך הקטן" בעיר באדן-באדן בגרמניה, בחרתי בגלל מיקומו הנוח במרכז העיר ולא חשבתי שהם יהיו שם כל כך מוגזמים. מוגזמים בעיצוב, אני מתכוונת. הם שימחו כששדרגו אותי לחדר מפנק במיוחד, ודאגו שלא יחסרו לי כריות.

הייתה פינת ישיבה נחמדה ורהיטים לבנים, את הוילונות אספו חבלי משי כבדים כמו של פעם, וחדר השירותים צעק וינטז' בכל הכוח.

את הקירות בחדר, במסדרון ובחדר ארוחת הבוקר כיסו ציורים מתוך הספר המפורסם.

אמנם הנסיך היה קטן, אבל אני הרגשתי שם כנסיכה גדולה.

מדי פעם חולפת במוחי מחשבה אודות הדורות הקודמים שכבר לא איתנו. מה היו אומרים אנשי העליה השניה והשלישית מייסדי הישובים והחקלאות בעמק, על הכוונה להפוך את רמת דוד המרעיש במטוסיו, לנמל תעופה בינלאומי, מרעיש הרבה יותר? מה הם היו אומרים על הרס החקלאות המתוכנן, על שברון הלב של תושביו, על הרעש, הזיהום והצביון המתחלף מירוק מרענן לבטון אורבני? אני חושבת הרבה על אמני המילה הכתובה והזמר העברי הישן, זה שנשען על מקורות רחוקים בערבות הדנייפר ובהרי האטלס. מה הם היו כותבים היום? 

***

מאיר אריאל, 25 שנים למותו.

ומה נעשה בלי אהוד?

***

בלוז כנעני

מילים ולחן: אהוד בנאי

מאז שעזבת הרבה השתנה כאן

זהו זמן שגעון

מהומה עד אין קץ

ובכל רגע חדש

פורענות לא עלינו

והכל חי ברשת הכל מתפוצץ

ובאופק אחר על אותו דף גמרא

יושבים כל הלילה אתה ואני

שלוות עולמים

פרדס חנה-כרכור

אקליפטוס ברוח

שורק בלוז כנעני

מאז שעזבת החושך גובר כאן

האור שלך מאיר עדיין זוהר

זה סיבוב הופעות מקומי

אתה יודע

אותו שיר כאב הולך וחוזר

ובאופק אחר

סביב שולחן השבת

יושבים כולם יחד

גם אתה ואני

שלוות עולמים

פרדס חנה-כרכור

אקליפטוס בודד

שורק בלוז כנעני

מאז שעזבת הרבה השתנה כאן

זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר

ומילים כמו שלך

אף אחד לא אומר כבר

הנר שלך מאיר עדיין בוער

ובאופק אחר אחרי הופעה

נעביר בסיבוב זר קוצים ריחני

שלוות עולמים

פרדס חנה כרכור

אקליפטוס ענק

שורק בלוז כנעני

מאז שעזבת הרבה השתנה כאן

הנר שלך מאיר עדיין בוער

***

סדרה בריטית, 3 עונות, 8 פרקים בכל עונה, גיבורה מיוסרת, משחק מעולה, מתח עד הדקה האחרונה.

נטפליקס.

כשמסתיימות המילים והדן גווע עם אחרונת המחשבות,

נכנס לפעולה מנגנון עלום

שפועל על פי קודים ידועים רק לו

ומפענח צופן קדום, רגיל ומוכר.

התנועה האיטית והמכושפת

מותירה בעקבותיה דממה עטוית סוד ובלתי נחקרת

שמוטב לא לנסות לפרשה

כי דלים הכלים עבורה.

בקרבת מקום תלויה באוויר תשובה

שרק הבל פה ונשימות חפוזות

מניעות אותה קלות,

והיא לחלוטין בלתי מופרעת.