***

יש משהו ממש נחמד ומרגיע בבהיה חסרת מטרה לצלילי מוזיקה שקטה שמניעה את המחשבות בקצב וולס או סלואו של פעם.

***

ואז אני שמה לב שהנשימה שלי כבדה, הפה שלי מתייבש ואני שוכחת ללקק את השפתיים או לנשום כמו שצריך.

***

חשבתי שכיביתי ובעצם רק החלשתי, ולקח זמן עד שקלטתי ששרפתי לא רק את התבשיל אלא גם את הסיר.

***

החיים מלאים החמצות, חלקן מצערות ועל חלקן אפשר להגיד "ממש טוב שהן לא התממשו".

***

בוקר טוב, מה שלומך? הוא מפציע בטלגרם אחרי שלא שמעתי ממנו חודשים. סבבה, אני עונה. עדיין לא הלכתי לישון, הוא רומז, אני על הספה, הוא ממשיך ואני כבר יודעת לאן הוא חותר. רואה סרטים למבוגרים בלבד, הוא קורץ באימוג'י, וכשאני לא מגיבה, האידיוט אומר: אני מבין שאין לך חשק לשיחה. שיחה עאלק, חתיך חתיך, אבל כזה טמבל.

העיתונאי גרהאם הנקוק טוען בנחישות כי התקיימה לפני עידן הקרח האחרון (יותר מ-12 אלף שנים), תרבות אנושית מפותחת ביותר שנמחקה מעל האדמה בשיטפון כלל עולמי הרסני, והיא הותירה אחריה מבנים ענקיים שהארכיאולוגיה מתקשה להסביר. הוויכוח סביב האיש הזה ותפיסתו הוא עצום, מה שלא מפריע, לי לפחות, להישאב אל תוך "האפוקליפסה הקדומה" (נטפליקס), ולרצות לבקר פיזית בכל אחד מהאתרים עליהם הוא מספר.

***

אחד מהאתרים המוזכרים הוא האתר בג'אווה שיש בו פירמידה ענקית הצומחת ממעמקים, כלפי מעלה. כדי לנסות להבין אותה חופרים עמוק ככל האפשר ומשתמשים באמצעים טכנולוגיים שונים.

***

אני חושבת שתהליכי ניקיון פנימיים מקדמים, כי הם גורמים לי להיות מודעת למה שקורה לי ולדייק את מה שאני רוצה וצריכה, גם במחיר של התרחקות מאחרים והתכנסות פנימה,

זה מה שעושה אותי טובה יותר לעצמי ולזולתי. אני מנסה להעמיק, כל פעם קצת, כל פעם מכיוון אחר, תהליך שלא ממש מסתיים, כמו מדרגות אל מעלה הפירמידה וכמו החיפוש לעומקה.

בתמונה: פירמידות של הטבע, לייק לואיז, הרי הרוקי, מערב קנדה.

להתעורר לצלילי מפל ממש מתחת לחלון שלי זאת חוויה מיוחדת ושונה, לכן מלונות שיש בהם גם תפאורה חיצונית שובים את ליבי.

ואם מדובר במקום לינה שנמצא במרחק הליכה מהמרכז, אך מוסתר מרעשי המרכז, מה טוב.

אני אוהבת ירוק בתוך האורבניות.

גם שני אנשים שונים לגמרי זו מזה יכולים להתאהב, להכיר בשונות ולמצוא בתוכה את המשותף. אין כידוע חוקים לאהבה, ומי שממציא תיאוריות של "דומה מושך דומה" או לחילופין "הפכים נמשכים", עתיד לגלות שאולי זה עובד בנושאים אחרים, אבל לא בריקודו של הלב. 

***

הריקוד המוזר של הלב

מילים ולחן: רונה קינן

היא כותבת לי שורות קצרות

ואני עונה במגילות

המחוות שלה מאופקות

ושלי עולות על גדותיהן

היא מזמינה אותי לארוחת בוקר

אני מזמין אותה לחנוכת בית

היא אף פעם לא תהיה שלי

אולי תהיה קצת לידי

וגם זה לא בטוח

כמה מתוק ומריר הכאב,

רק בגללו אני מוכן להתאהב

בעיניים בורקות בחיוך רעב...

אני רוקד את הריקוד המוזר של הלב

כל היום אני הולך ונזכר

ברחובות של פאריז איך היה לנו קר

התחבקנו דקות ארוכות מתוקות

התעוררתי ושוב זה נגמר

(אבל)

היום אני יוצא

היום אני עושה מעשה

מישהו זרק לי גלגל הצלה

ואמר אהבה זה דבר מדבק

היא כותבת לי שורות קצרות

ואני עונה במגילות

המחוות שלה מאופקות

ושלי עולות על גדותיהן

היא מזמינה אותי להזהר,

אני מזמין אותה להשאר.

היא מגיעה בשעה המדויקת

ולרגע הכל מתאפשר.

כמה מתוק ומריר הכאב...

בעבר האזנתי בכל בוקר ובקביעות ל"מדינה בדרך" עם הדר מרקס, כמו כל עם ישראל פחות או יותר. עם הזמן הרגשתי שמשהו באותנטיות שלה נסדק בקצוות. יש לה עדיין רגעים מוצלחים אבל אני כבר פחות מאמינה לה מבעבר. היא מתאמצת יותר מדי, מזיעה מהרצון למצוא חן, להיות נייטרלית בכל מחיר ולמלא אולמות. בתחליף שמצאתי אני כנראה המאזינה היחידה. בין 7 ל-9 בבוקר דורי בן זאב משדר בכאן 88. מדובר בדינוזאור ותיק שלא היה אהוב עלי במיוחד בעבר, אבל בשידור שלו אני מוצאת פנינים. שירים מיוחדים, טקסטים כייפיים שהוא קורא וחידודי לשון מטופשים על גבול הגאונות, שילוב לחלוטין לא הגיוני.

למשל השיר הנעים הזה

יללת התן במרחקים

חודרת לעצמות

מרעידה ומעירה פחדים נושנים

של חוסר הגנה

ובטחון מעורער

וילדות לא אפשרית

בערבות ניכר.

כשאני כותבת, 

נדמה לי שאני חיה בעצימות מוגברת. 

הלב רוקד בקצב אצבעות, 

מתרגש כשהמילים 

צונחות אל תוך שורות. 

כשאני כותבת, 

לזמן אין משמעות 

והמרחב הרבה פחות דחוס. 

ורק אחר כך, 

כשהטקסט אל האוויר נשלח, 

עוברים בי רעד וחשש 

שמא לא יצלח. 

פוסט מעניין מרים לי להנחתה וגורם לי לחשוב. לפעמים הוא מהווה בסיס למבנה שאני בונה בעצמי בכוחות השראה זמנית. החיכוך במילה הכתובה של האחרים יוצרת דרמה פנימית ותנועה שנעים להשתכשך בה. מילה, משפט או רעיון חיצוני יכולים להיות מקפצה. אחר כך כבר אין משמעות לנקודת ההתחלה והיא מתעמעמת ונשכחת.

לא רק ישראלים נמנעים מלבקר בדרום-מערב סקוטלנד, גם הסקוטים רואים בו "חצר אחורית" מוזנחת למדי ואפילו קו הרכבת שנסעה כאן, בוטל. זהו איזור ננטש ע"י מרבית הצעירים שלא מוצאים פרנסה או הצדקה אחרת לחיות כאן. מבחינת נוף אין כאן אטרקציות כמו בצפון, בהיילנדז, ו Galloway Forest Park הוא לא יותר מנחמד.

עיר המחוז Dumfries שמכנה את עצמה "מלכת הדרום", היא עיר אפורה עם מוזיאון חביב שנמצא במבנה של מגדלור, ואתר קבורה מפואר למשורר הרומנטי בן המאה ה-18, רוברט ברנס.

הם מעידים על עצמם שהם בתהליך פיתוח תיירותי, ואחת הדרכים למשוך תשומת לב היא לאפיין ישובים כייחודיים. 

הזכרתי כבר את Wigtown "עיר הספרים". בכל ספטמבר בונים במרכזה אוהל ענק ומארחים בו הרצאות סופרים מבריטניה ומהעולם.

בעיירה Whithorn נמצאו שרידי אמונה נוצרית מהמאה ה-4 לספירה, והם העתיקים ביותר שנמצאו בבריטניה כולה. השרידים משלבים נצרות (צלב) המוטמע בתוך סמל פגני. גם כדי לשמור על זרועות הצלב מפני שבירה.

"עיר האמנים" Kirkcudbright. עיירה חביבה לחוף הים ובה הרבה גלריות קטנות ויפות. 

בעיירה Creetown יש מוזיאון גיאולוגי לקריסטלים. לא שמעתי שקוראים להם "עיר הקריסטלים" אבל לא אתפלא אם כן.

הכי אהבתי את Newton Stewart שם גרתי בשני הביקורים שלי באיזור, ואת הפאב הסואן והמלא בסקוטים שיכורים וידידותיים.

המלון 👆 ואביזר קישוטי ביציאה מהחדר 👇

הערת פתיחה: אותה מנגינה, מילים שונות, מידע שונה על המלחינ/ה, ביצועים שונים (ריטה ומרים טוקאן). המילים שריטה שרה יותר מדברות אלי.

***

מי מאיתנו לא נתקלה במהלך השנים בגבר שכולו סוד? כזה שהנסתר בו מגרה כל כך לפצח. הסודיות נתפסת הרבה פעמים כעומק, ומתגלה הרבה פעמים ככלום ושום דבר. גבר שנתפס כנזקק וכיתום שיש לאסוף ולגונן עליו, לא תמיד מקים את ההבטחה לרכות אוהבים. 

***

סודך

מילים ולחן: סזאריה אוורה

תרגום: איתן גלס

כשהופעת בחיי

כשנשקת בשפתי

לא ידעתי את שמך

ערב קיץ שכבה

התהלכת לבדך

בחולצת פשתן בלויה

סודך סודך סודך

פני הילד של ליבך

סודך סודך סודך

שפת העצב של גופך

אל הבית הערום

אספתיך כיתום

כניצול ספינה טרופה

בשפתי הדם שלך

רוך ידך הענוגה

פרי האהבה נברא

סודך סודך...

ברגעים הנחבאים

את רכות האוהבים

בי רקמת בנשימה

אם תחזור בליל סופה

בחולצת פשתן בלויה

עוד אחכה לך

סודך סודך...

איך נחיה

איך נחיה בלי אהבה...

***