|
|
|
יש לי כמה עשרות התחלות, פירורי טקסטים, רעיונות שלא הבשילו, מחשבות אכולות למחצה, רצף מילים שפסלתי על חוסר עניין לציבור וליבי לא אפשר לי למחוק, ידע רוחני, ידע נשמתי, ידע מחשבתי וידע שאומת בהתנסות. אני גוללת אותם למעלה ולמטה ושוב למעלה, חושבת איך להרכיב מהם תבשיל ראוי ומרימה ידיים. זה בוקר ללא בשורה אם כי זה יום חמישי וגם זה משהו.
כמו רוב נשות ישראל גם אני נשאבתי והתאהבתי בזמנו בסדרה הטורקית "הכלה מאיסטנבול". השפה הטורקית היא טעם נרכש. בהתחלה היא חורקת באוזן ודי מהר מתחילים להבין מילה פה מילה שם, ועם האוכל בא התיאבון. סדרה ועוד אחת, שחקניות ושחקנים הופכים מוכרים, מתח ולא רק דרמה (אל תפסלו לפני שתראו את "הבור"). כמו שזה בא כך זה עבר ואני לא חושבת שזה קשור לארדואן, או לתיעוב שאני חשה כלפי שדה התעופה אטאטורק בו קישרתי למקומות אחרים 3 פעמים בלבד (ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי).
חתיכים טורקים בריקוד חתונה 👇
האיש משם פוחד.
פוחד לחשוב בכוחות עצמו
פוחד לבטא את מחשבותיו
פוחד לחיות את החיים.
האיש משם אחוז באימת החשאית
הבולשת ורוחשת לעת ליל
כי האיש משם יודע
שאם יבחר בחירה לא נכונה
ימחה ללא זכר
מעל פני האדמה.
האיש הקטן יודע
שעינו של האח הגדול צופיה
על כן הוא מחריש.
״הנאורות היא יציאתו של האדם ממצב חוסר הבגרות שהביא על עצמו. חוסר בגרות משמעו חוסר היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר. כשהסיבה לחוסר הבגרות אינה בעיה שכלית, אלא הימנעות מהחלטה להשתמש בו בלא הדרכה של אחר, או היעדר האומץ לעשות כן, אפשר יהיה לומר שהאדם הביא חוסר בגרות זה על עצמו. !Sapere aude (העז לדעת!). היה אמיץ להשתמש בשכלך בעצמך! זהו המוטו של הנאורות.”
(עמנואל קאנט, מהי נאורות? 1784)
***
״הנחייה של אחר״ משמעותה הנחיה של הכנסייה או של כל מוסד דתי או לא דתי, שמנע מבני אדם להשתמש בתבונתם האנושית ועשה זאת במקומם. כל בחירה לוותר על השימוש בתבונה האישית לצורך שיפוט המציאות היא אנטי-נאורות. (ויקיפדיה).
***
מוקדש לכל מי שמתקשה לחשוב בעצמו.
אומרים שאחת הדרכים הארוכות והקשות ביותר היא הדרך בין הראש ללב. במקום שיהיו מאוזנים ושותפים, אצלי הראש תמיד משתלט. ההשתלטות הזאת יוצרת חוסר איזון לאורך המסלול שביניהם, כלומר בגרון, בבית הבליעה ובצוואר. אני רגילה להתבטא בקול, אני רגילה שמקשיבים לי ושיש לי קהל, אבל לאחרונה אני מתבטאת יותר בכתיבה ופחות בקול, וגם זה משפיע על המחנק בגרון שיוצר שיעול. כפל העניינים שבמרכזם הגרון מחייב טיפול ועליו אני עובדת באמצעות מחולל התנועה - כך אני קוראת לו למרות ששמו האמיתי הוא "מי אני בסיטואציה"? בתיאטרון יש במאי, שחקן וקהל. חסרונו של מרכיב אחד מבטל את ההצגה. מי אני בסיטואציה? הבמאי, השחקן או הקהל? לאחרונה חסר לי קצת קהל, כזה שיגיב, שיעורר מולי דיון ושאוכל לשוחח איתו. אני אצטרך למצוא לי קהל חדש כדי שאוכל לנקות את הגרון שלי ממחסומיו הנוכחיים. אני אצטרך לפעול כדי לנקות את נתיב המעבר שבין הראש ללב. יש בכוחי להשפיע על הגוף שלי באמצעות המיינד המודע והלב הער.
(הקלף: מיכל טוהר לב)
לא רחוק מחיבור הנהר לימאט לאגם ציריך שוכנת כנסיית הנשים
Kirche Fraumünster
ובתוכה חמשת החלונות (כחול, ירוק, צהוב, תכלת וכתום) של מארק שאגאל, אותם יצר בשנת 1970. הם מתנשאים לגובה 10 מטר, וכל אחד מהם מתאר נושא אחר.
(אם תגדילו את התמונות תוכלו לזהות מוטיבים מוכרים של שאגאל).
***
ויטראז' הוא אמנות שמשתמשת בטכניקות שונות לחיבור זכוכיות צבעוניות לכדי מוצר שלם וצבעוני.
(טולוז, צרפת)
(קרלייל, צפון אנגליה)
(פרייבורג, גרמניה)
ראיתי ויטראז'ים שנוצרו בתקופות שונות, שמילאו חללים שונים, שתיארו סצנות תנ"כיות וגם אחרות, כולם קישטו בצורה מופלאה את המבנה.
(הקתדרלה הארקטית, טרומסו,נורבגיה)
(דבלין, אירלנד)
(Dunfermline סקוטלנד)
עירית סנדנר התבקשה לשיר בחתונה שלי וסירבה. היא אמנם לא זמרת מוכרת אבל מה לה ולאירוע פרטי? מה, היא עומר אדם? הצטערתי כי יש לה קול ייחודי, והתנחמתי בריקוד שרל'ה של ותיקי המקום. יש לי פלייליסט אהוב של שלישיית המעפיל (כן, אני יודעת שיש גם שלישיית שריד 😉), ואני חולקת אתכם את אחד השירים היפים בו.
***
השיר מוקדש לכל מי שמתקשה בימים אלה ובחודשים האחרונים, לעצום עיניים ולאפשר לעצמו מנוחת לילה בידיעה שגם מחר בוא יבוא.
***
שני יוצרים שאין כמוהם: נתן אלתרמן וסשה ארגוב.
***
שיר סיום
כבר השעה מאוחרת.
עוד מעט אורות לילה כבים.
עוד מעט תהיה רוח אחרת
ופתאום יחוורו עלים,
וארץ ושמים חרש
יתחילו להחליף פנים.
כבר השעה מאוחרת
אך מעגל לא נחתם.
מנורה ואש מבוערת
מאירות שוליו של ים.
עוד קצת אנשים, פה שם,
עוברים בדישדוש נעליים
בסטמבול שאינה משל,
כי אם אחד הנמשלים.
הנשוב בפעם המאה
חלק בדברים לטול?
בעודנו מחוים דעה
נהפך לילה זה לתמול.
כבר השעה מאוחרת...
כבר השעה מאוחרת
רבים נמים לעייפה.
עיר ריקה וכמו מוארת
מסופה ועד סופה.
הגוף העוצם עיניים
אינו ירא בנפול שינה,
בהיות אדמה ושמיים
נלקחים ממנו כנשמה.
כי אליו יחזרו יש מאין,
בחמלה רבה, באמונה.
ריקנות הנובעת מיסורי פרידה, דומה להרגשה כשמסיימים לראות סדרה טובה ועדיין לא מחליטים מה הלאה או כמו בסיום הקריאה של ספר טוב.
***
אני מפסיקה לענות להודעות. מי שרוצה לתקשר איתי מוזמן להתייחס לטקסטים שלי בבלוג.
***
אני יודעת שזה לגיטימי לשלוח הודעה בבוקר ולשאול אם אני פנויה, כי יש לו יום חופשי והוא מעוניין להיפגש. זה שלא החלפתי איתו מילה קודם ואין לי מושג מיהו, לא רלוונטי בעיניו. אולי זה לגיטימי אבל זה מגעיל אותי. (למרות שעשיתי משהו דומה פעם אחת בחיי, כפי שסיפרתי בפוסט "יש הפתעות טובות").
***
כשהבלתי צפוי מתדפק בדלת אין צורך לשאול שאלות מיותרות, רק להגיד תודה לכוח שזימן בדיוק את הרצוי.
***
אם אצליח להיות איתך בנקודה המדויקת בה אין זמן, אין משקל, אין צליל ורחש, אין ריח או טעם, אין שום קיום, רק ואקום מוחלט של נוכחות, אז וואו.
אני לא רוצה, אני אומרת. אני לא חייבת להסביר למה. מה בדיוק הפעיל אותי שיצר התנגדות? מהי בדיוק אותה נקודה שהבהירה את הלא? יש כל כך הרבה נקודות כאלה במרחב התקשורת האנושית. חלקן מהמורות קטנות שניתן לדלג מעליהן ולשכוח מהן, אחרות מכאיבות וברורות כל כך. שום שכנוע לא יועיל כאשר הלא עומד על הפרק. זו לא עקשנות ולא אגו, זו לא פחדנות ולא שום מילה שתנסה לתאר זאת מהצד שלך, זה פשוט לא מתאים מהצד שלי, וזה מספיק לך כדי לדעת ולשחרר.
בתמונה: ברווזים
הפגישה היא בלתי נמנעת לאו דווקא כי קיים רצון אלא משום שכך נכתב. (מלמעלה?)
שהשיעור והלימוד ההדדי לא יוכלו לבוא על פתרונם בטרם יתממש כל הפוטנציאל הגלום בהם, ובכדי שימומש, יש לבחון באופן מודע את איכות המפגש, לפרק לגורמים קטנים את מה שעולה בכל מצב:
פנים מול פנים, פנים מול גב, גב אל גב,
כי לכל אחד מהמצבים מחוברת תובנה אחרת המשתלשלת ממנו ונגררת מאחור
כשרשרת פחיות ריקות מאחורי מכונית החתן-כלה, מרעישה, מצלצלת ומחייבת.
