יש שירים שלא יכולים להתיישן כי הם לעולם מתאימים להתבוננות פנימית, ולספירלת ההשתנות האישית. אני חושבת שתמיד יש בתוכנו יותר מקול אחד. זה תהליך אוטומטי בעיקר כשעומדת החלטה על הפרק. כל אדם, מודע יותר או פחות, שומע בתוכו את השיקולים בעד ונגד, ואת האפשרויות השונות, ואם יתייחס לכך סמלית, יוכל "לראות" את הדוברים הטוענים זה מול זה. הכי אני אוהבת את רגע התובנה, "מכת חשמל", אומר פורטיס, את הרגעים בהם עוד שכבה הושלה ונחשפה, והליבה נוצצת, גם אם זמנית. החשיפה הזאת מפחידה אבל היא, באותו הזמן, גם תקווה.
***
ניצוצות
מילים: רמי פורטיס
לחן: ברי סחרוף ורמי פורטיס
כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל
זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה
הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.
זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה.
