|
|
|
האם אני היחידה בתבל שמצלמת מכסי ביוב ברחובותיה של עיר?
ככה זה כשהולכים לאט ומתייחסים לפרטים קטנים. האיטיות בה אני מטיילת כנראה לא תתאים לאף אחד, לכן עדיף שאמשיך לטייל לבד.
בינתיים חשבתי מה ארצה לומר על הצורה השלמה והמושלמת, המעגל. צורה שמשדרת תום במובן השלמות, צורה שאין בה מתום.
נפוצה כל כך, משומשת עד בלי די באמנות, אבל משדרת באותו זמן נחת ושלווה. מכסי ביוב וחלונות בכנסיה, שעונים ורצפות פסיפס, ציורים וגינה.
מילאתי את המקרר בירקות והוא אמר לי: את כל זה את מתכוונת לבשל?
כל כך הרבה סלט את מתכוונת לאכול? ופרץ בצחוק רועם.
אמרתי לו, צוחק מי שצוחק אחרון.
כשתהיה ריק תתחנן אפילו לקצת חסה.
היום אבשל כדורי בשר ברוטב עגבניות,
אולי אוסיף פלפל חריף שקרץ לי מארגזי הירקות.
אולי צומחת לי תשוקה לחריף.
הגוף השתגע, זה בטוח.
אנרגיה קשה באוויר. הטראומה הלאומית הולכת ומשתחלת לאט ובעקביות אל תוך הפוסט טראומה. התקווה מפנה את מקומה ליאוש, ההתחדשות האביבית לתסכול. הכל תקוע ולא רק במנהרות החמאס, גם בלבבות. גם הבעד והנגד כבר לא לגמרי בטוחים בדרכם. אמירה סתמית גוררת ויכוח, תנועה לא נכונה וזירת איגרוף נפתחת. החום הולך ומתגבר, הירוק גווע אל הצהוב והלהט כבר כאן.
בשורות טובות יותר? אולי מחר.
בתמונה: פרט באיסט סייד גלרי, ברלין
אני לא נוהגת לכתוב ישירות בלי לבחון את מה שכתבתי כמה וכמה פעמים.
אבל השיר שמתנגן בדיוק עכשיו הזכיר לי את הסלואו הראשון שרקדתי בחיי.
סלואו של פעם עם מרחק של משאית בין לבין,
משהו נטול מיניות, נטול חברות, נטול כל הקשר,
חוץ מגאווה על כך שלא נותרתי עומדת כפרח קיר בצד.
מישל, הסלואו הראשון.
מה בא אחריו? נכון.
Yesterday
1. חמלה
עצרתי את האוטו באמצע כביש מסוים שאני מכירה, כי ראיתי אוטו חונה בצד, ועצרתי לבדוק אם מישהו צריך עזרה. לילה. באוטו ישב ילד בן 5 בערך. לא בכה ולא נראה מודאג. הוא אמר שאבא שלו הלך להזעיק עזרה. אז קירבתי את האוטו שלי והדלקתי מסך ענק וראינו סרט כלשהו, לא יודעת איזה, הוא מהאוטו שלו ואני משלי.
***
2. מאבק
כדי להגיע לקומה השנייה של האוטובוס, היה עלי לטפס בסולם בעל שלבי מתכת חלקים. למעלה ישבו בצפיפות נשים וגברים, אוחזים על ברכיהם סירי תבשילים. ביקשתי את עזרתם, אך הם התעלמו והמשיכו לשוחח זה עם זה. כובדו של תיק הגב שעל גבי משך אותי כלפי מטה והחלקתי אחורה.
***
3. תקשורת
אין לי מושג לאן נעלם הטלפון שלי. אני מחפשת אותו בכל מקום, לא מצליחה לזכור מתי ואיפה ראיתי אותו לאחרונה. אני נמצאת בסלון גדול עם ספה נוחה ומאחוריה שולחן עבודה ענק שמתברר שהוא של הבן שלי. השולחן מלא מכשירי טלפון ישנים, כל מיני כבלים, עלים יבשים בגדלים שונים ופתקים שלא כתוב עליהם דבר. אני אוספת מהשולחן כל מה שצריך לזרוק. את זה אפשר? אני שואלת אותו, ואת זה? ואת זה? הידיים שלי מתמלאות והוא בינתיים מבטיח שישמיש לי טלפון אחר. אין לחץ.
בשל הזמן להניח לסערה, לשחרר את מוסרותיה, לפתוח לה פתח לחלוף לדרכה.
דרכך היא בערה וכילתה נשמת חיים, באפך נשבה, ניסרה צרימותיה. עת להרפות ולאפשר לה לעוף לדרכה כי רבה מלאכתה בזעזוע עוועים של תנועה לפעולה.
עצם היותה נבחרת נחתמת, משלחת אברה וזעם, משחררת אדם מכלא נפשו.
עוצמת נגיעותיה כמיכוות אש, כדלק בוער בשדה קרב ומגור.
ועת תחלוף תדיר מזעמו של ההמון ומשלוותו של קרחון.
אני חשה את התנודות העדינות של מגע חי וצומח, את התנועה הבלתי פוסקת שבין המימדים ובין המציאויות.
אני נוכחת יותר או פחות, אך תמיד
נמצאת וחווה, מחוללת את התנועה ונחה בתוכה.
כבר לילה
הרפי
הניחי לראשך לצנוח
לכתפייך להתפוגג,
כנפי מלאך צומחות
לאט
אבל בכאב.
רשתות קורי התכלת
נוגהות טיפות של טל,
וקול מבע נינוח
מרעיד מיתר מעל.
שקט
משתרר
עמוק
בפנים.
לא משנה כמה סובבתי אותו, לכאן ואז לצד השני, לחצתי חלש, לחצתי חזק, הרמתי קצת ואז יותר גבוה, לא משנה מה עשיתי וכמה קיללתי והתפללתי, הוא סירב, להיפתח.
*
*
*
*
*
*
הפקק של הסבון הנוזלי 😝
בספירה שנערכה לאחרונה התברר שרק 3 פריטים שרדו בשמורת גמלא לעומת מאות נשרים שחיו בשמורה לפני כמה שנים.
דררות ומיינות, עופות שיובאו באופן לא חוקי לארץ, התרבו בקצב מסחרר ודחקו באלימות ציפורי שיר קטנות ממקומות החיים שלהם. יותר ויותר קשה עכשיו לפגוש צופית או פשוש, שלא לדבר על חוחית שנעלמה לגמרי.
עולם החי משתנה, אנחנו משתנים. אפשר לקבל ואפשר להילחם, השורה התחתונה נשארת אותה אחת, מה שהיה, היה.
אומרים שנזילות של מים בבית קשורות לרגש. רגשות זורמים בתנועה מעגלית או גלית, נעים מכאן לשם, לא צפויים בעוצמתם ובכמות האנרגיה שהם מייצרים, חשמל עוצמתי או זרימה איטית, רגועה וממסטלת. כשמשהו נוזל בבית, ברז, שירותים, מקלחת, כדאי לבדוק מה השתנה רגשית ולאן בדיוק זה מכוון. ובכל מקרה לא כדאי להתמהמה, מה שנוזל יטופל בהקדם, מעשית ורגשית.
