***

כשאני נוסעת באוטובוס או בחשמלית אני בוחנת את הדרך כי הכל מעניין אותי: צפוף ופקקים או שהדרך פתוחה, מבנים יפים מהמאות 18-19 ומבנים מכוערים בהשפעת הסובייטים משנות ה-50, מי הם הנוסעים ולאן מועדות פניהם.

השדרות רחבות באופן מפתיע ונקיות, אבל אין יופי ועדינות במרחב הציבורי. הכל פונקציונאלי. יוגוסלביה של טיטו התהדרה כ"בלתי מזדהה" (לא עם ברה"מ ולא עם ארה"ב), אבל ההשפעה הרוסית בולטת ברחובות. המודרני חודר בצעדים איטיים, אך עדיין נחבא בצניעות.

אמנות? הפסלים היחידים שראיתי, ויש הרבה מהם, הם פסלי ברונזה כהים, נחושים ורציניים, ניצבים בכיכרות קטנות ובשולי הדרך, והפסלים שכאן נמצאים בחצר "בית הפרחים" - אחוזת הקבר של טיטו.

ואחרון, טיטו בכבודו ובעצמו

אני לא אוותר על מוזיאון לאמנות מודרנית גם אם צריך ללכת בגשם דרך פארק, בשביל בוצי וחלקלק.

אני לא אצטער שהלכתי גם אם בבניין הענק יש רק תערוכה אחת לא מעניינת במיוחד.

כנסיית סנט סאבה, בלגרד, סרביה.

ומבחוץ

אתם תקברו אותי באדמה שלנו ולא בבית הקברות, פוסק הזקן באוזני בני משפחתו. כך אני מבטיח שלא תמכרו אף פעם את אדמת המשפחה. זו הסיבה שכאשר נוסעים במערב סרביה, קרוב לגבול עם בוסניה, רואים מצבות פזורות. סכרי ענק, אגמים מלאכותיים ונהר אחד, הדרינה הצבוע טורקיז. הפארק הלאומי טארה במלוא הדרו.

המסיבה החלה בשלוש אחה"צ והתנגנה אל תוך הלילה. המוזיקה הייתה מגוונת, המקצבים ידועים, טכנו וטרנס, פופ ואתני, מעורבב. את רוב הקטעים לא היכרתי, חלקם היו נעימים לאוזן, אחרים פחות. תהיתי אם גם כאן פועל "חוק הרעש" ויהיה סוף לבסים הרועמים או שנגזר עלי לרעוד מתוך שינה יחד איתם. גרים פה מסביב הרבה אנשים, איך הם מסכימים? אפילו ששבת בערב בואכה ראשון החופשי. אם לא הייתי כזאת עצלנית אולי הייתי יורדת ומחפשת הזדמנות לנוע קצת באנונימיות מוחלטת, אבל זאת רק מחשבה תועה שאחריה באות אחרות, מועילות יותר.

שושנת הרוחות באמצע המדרחוב בבלגרד.

הלכתי לאט במדרחוב הארוך והבטתי למעלה. בצעדים איטיים, שלא אמעד, שלא אתקל, ולא הפסקתי. הסתכלתי בעיניים פקוחות לרווחה ביופי הלא מתאמץ. איך זה יכול להיות כל כך מתאים, יושב בול ומתחבר?

המון אנשים חלפו מולי ומאחוריי, עסוקים בענייניהם, והיה מן שקט כזה למרות התנועה הדי מהירה. סתם יום רגיל בשביל כולם ועבורי פליאת היופי.

אפילו צעקת ה"שרון! בואי תראי!" בערסיות ישראלית שלנו, לא הוציאה אותי מהזון. נתתי לה לחלוף והתעלמתי, כי הרגעים האלו היו יקרים לי כאבני חן בשרשרת. יהיו רגעים אחרים, אבל כאלה בדיוק לא יהיו שוב אף פעם.

אני שוכבת במיטה ענקית בחדר ששודרג למשובח ביוזמת המלון, בעיר זרה (בלגרד) אליה הגעתי שלשום בשעות הערב. נהג המונית שהזמנתי מראש חיכה לי עם שמי על מסך הטלפון שלו והסיע אותי מהשדה למלון. בעודנו צועדים אל המונית הבנתי שהאיש אוהב לדבר לכן ביקשתי את רשותו לשבת מקדימה וראיינתי אותו במשך כל הנסיעה על סרביה ושכנותיה, על התפרקות יוגוסלביה וטיטו, על יחסי הממשלה הלא אהובה עם האזרחים, על מצב הכלכלה וגובה השחיתות, ועל התקווה. גם האופוזיציה לא משהו, הוא אומר, וכרגע לא נראה שיהיה למי להצביע גם כשיהיו בחירות.

***

שני פסלי הברונזה הענקיים של אדם וסוס בכניסה לבניין הפרלמנט הסרבי בבלגרד נקראים "סוסים שחורים משחקים" והם יצירה של הפסל הסרבי הנודע, טומה רוסאנדיץ'. הפסלים הוצבו שם בשנת 1938 והם מסמלים את הכוח והחוסן של סרביה.
הפסלים מתארים גברים שריריים, המייצגים את העם הסרבי, כשהם נאבקים עם סוסים פראיים, סמל לכוחות הטבע. המאבק הזה מייצג את המאבק הנצחי של האדם לשלוט בעולם סביבו, ואת הנחישות והאומץ של העם הסרבי להתגבר על קשיים.
בנוסף למשמעותם הסמלית, הפסלים ידועים גם ביופיים האמנותי. הם נחשבים ליצירות מופת של פיסול סרבי מודרני, ומושכים מבקרים רבים מכל העולם.

מאז שנכנסה למחוזותינו ההימנעות מריסוסים, עשבי הבר בחגיגה, ואם לא מספיקים לחרמש אותם בזמן או לעקור בעבודת ידיים סיזיפית, הם משליכים את זרעיהם לכל עבר, ובחיוך זדוני לוחשים: להתראות בשנה הבאה.

גם מי שבעבר נחשבו מזיקים שיש להשמיד באופן מיידי בטרם ישמידו יבולים, מורשים כעת להסתובב ולהזיק ללא הפרעה. אני מסרבת לכרוב מגינת הירקות של אחי כי בין עלה לעלה מסתתר זחל. זה לא שאני צמחונית, אני רק מעדיפה לבחור מראש את הבשר שאני אוכלת. מהבוקר אני תוהה מה לעשות עם עשרות הזחלים שמחסלים לי את כובע הנזיר.

ובכן: אטוס. ועד שאחזור אולי יטוסו גם הם. 🐛

עבר הרבה זמן מאז שמישהו הקדיש לי משהו, לכן היה נחמד לקבל אתמול תמונת זר עצי סאקורה פורחים ליד גשר אוברבאום בברלין. בדיוק לפני שנה צילמתי גם אני אותם.

גשר אוברבאום.

כאן צולם הסרט המפורסם Run Lola Run.

אבל אני לא מתחברת לחגים

לא מתרגשת ממועדים

לא מזיז לי העניין הדתי

גם לא ממש החברתי,

אולי קצת המשפחתי

אבל גם לא הכי.

פחות מבינה היום את ציות הקולקטיב

לשמוח ולבכות בהינתן האות.

לא מתחברת,

מה אפשר לעשות.