הרגשתי, מרגישה, ארגיש (שם זמני)

ראש המיטה שלי מתחת לחלון

החלון פתוח

התריס גם

הגשם יורד בעוז

גולש במרזב 

ומכה בשביל בקול תיפוף עדין

אל תשפריץ עלי

אני אומרת לו

ולא סוגרת את התריס

אני חוששת שאם אצא מזה כבר לא אוכל לחזור.

הצלקת מגרדת, נוכחת כל הזמן. בקצה העיניים לחלוחית שמתחילה בעומק הבטן ומתפרצת מדי פעם, לא משנה כמה אנסה לחסום ולעצור אותה.

הכל מציף ומאיים להטביע, אבל אני ממשיכה, בחוסר מודעות משווע, או אולי בעודף מודעות, להלך על הקצה, ויודעת שזה ממש לא טוב לי, אבל אם אצא מזה אולי לא אוכל לחזור.

כשהמצב רוח לא משהו ונחוצה רוממות נפש, אפשר להיזכר בפנינת זמר עברי שמלטפת בעדינות את הפנים ואת הלב, ומשכיחה אותו.

מילים: יעקב אורלנד

לחן: משה וילנסקי

על אשר עוד לא היה לי

על אשר עוד לא אבד

אפזם פזמון בנאלי

לעצמי בלבד.

ניגונים הרבה ניגנתי

ניגונים ללא הבן

רק אותו אשר הבנתי

לא אדע נגן.

כי הצעיף עלי האופל

כי הלך ממני מי

איוותר ממול לאופק

כאילן בדמי.

שם בכפר, על גדות הנחל

בין עצי הדובדבן

יש עוד דלת שנפתחת

לקראתי בגן.

יש חיוך עוד זורח

יש דמעה עוד נרדמה

והרוחב והריח

שם לאדמה.

שם היער עוד פרוע

שם הדרך אביבית

שם לתכלת ולרוח

את פניי אושיט

עוד צפוי לי יום גבוה

להעיף בו כל יוניי

ובכל אשר אבואה

יבורכו פניי

ופרחים עד הברכיים

יתחייכו לי מן הבר

ושירי קציר וקיץ

אפזר בכפר

אז ייטב פתאום לי ככה

ממפולת השנים

וביער ובנחל

איוולד שנית.

על אשר עוד לא היה לי

על אשר עוד לא אבד

אפזם פזמון בנאלי

לעצמי בלבד.

הנצרב באש לא יסתפק בכוויות קור

באפילת הליל, להשיב לעצמו זיכרון השלווה.

אל הדייקנות השאננה הנוכחת, יבקש.

המציאות הנתפסת מכווננת את עצמה להתאמה מושלמת עם הלך הרוח הפנימי, משוכנעת ומשכנעת באמיתותה, כמו בכל התפזרות.

די בהתחלה התגנבה אלי מחשבת משובה להביע את דעתי על מיקום ועוצמת החבטות שנחתו על ישבני.

רציתי לומר יותר גבוה, קצת שמאלה, או ימינה, זה חזק מדי, אייי, וזאת לא מורגשת כלל, אבל סתמתי ושחררתי, ושכחתי את עצמי בתוך הסערה, וכל מה שנותר היה אניץ קש נע על פני הגלים, ללא מוח, רצון או מחשבה, סופג ומתענג על המעגל המושלם של יד וישבן, ולב ולב.

בהתקדמות הזמן משתכללת אצלי היכולת לדייק את הבחירות שלי, ולעשות בדיוק את מה שמתאים לי בלי תלות במישהו אחר ובלי נקיפות מצפון.

בתוך הביטחון הזה אפשר לטעום גם דברים חדשים.

בראשית דברי אומר לך כך, ביתי היקרה, כי עוד נכונו לך ימים של קושי ועברה, ימים של חשיכה מוגברת וקשיים.

אך בידייך נתונים כל הכלים, ופריחתך בפתח עומדת.

ראי ריבוא ניצוצות האור המבקשים תשומת ליבך, היותך כאור עבור רבים. אל תיחתי מלומר כל אשר בליבך. היושר הכרחי. אהבתך המרקיעה שחקים פותחת שערי שמיים, ונשמות רבות מספור נישאות על גל האנרגיה הטובה שלך אל מרומי אל. זוהי הזכות הגדולה שנפלה בחלקך, תרומתך הבלעדית לעוד קמצוץ של שקט על פני פלנטה ארץ.

שירה אומר אני לך כאן, כי שיר ושחוק ודמע של אושרך עדי עד, עד כאן, מגיע.

היי ברוכה ילדה יפה, מוקיר ואוהבך.

קבלי את אור הבורא לכוח ולטוב.

אני דיברתי.

כשאני עם עצמי אני הכי אני.

***

געגוע המגע הוא הגעגוע הקשה לי ביותר בחפשי קצות אצבעות בעורפו.

***

האחרי זה הלפני של הפעם הבאה.

***

מי שמקשיב לאנרגיות מגלה עולמות אחרים.

***

כשהיא שאלה איך אני מרגישה ועניתי מצוין פלוס, גבותיה התרוממו במבוכה.

תשובה לא נכונה, הסתובבו גלגלי המוח שלה, כך בדיוק ראיתי.

מה פתאום אני כל כך שמחה בבוקר הרגיל הזה?

ירד המון גשם, העלים נראים לי שבעים, הרוח הקלילה וקרני השמש חוברות יחד לפזר עננים, וטוב לי.

מודה שהתבלבלתי כשהוא שאל מה אני מעדיפה, קשה או רך.

המוח שלי זינק לבחון את האפשרויות. יש עדיפות לקשה, יש עדיפות לרך, תלוי.

לא הצלחתי להגיע לתשובה חד משמעית.

אמרתי לעצמי: נשכב ונחליט.

שכבתי פה, שכבתי שם, בסוף שאלתי אותו: מה הכי יקר שלך?

הצביע.

שכבתי, קמתי והזמנתי את המזרון הכי יקר בחנות, הכי נוח שיש, והכי קשה ורך בו זמנית.

על המסך הפנימי שוב מזגזגת האנרגיה מעוינים בירוק ובאדום,

מבקשת לקבל ביטוייה.

באין הקשבה ומענה היא סתם מציקה, מונעת התבוננות במציאות.

מציאות, אני אומרת, ותוהה כיצד אנחנו  מתבוננים על אותה נקודה ורואים שונה כל כך.

האם ניתן להתבונן באופן אובייקטיבי על משהו מתוך המכלול המקיף אותנו?

או שכל שאנו עושים הוא פרשנות שמנסה לחורר את רשת המסננים המתוחכמת יותר או פחות שהנחנו לפנינו.