***

עברו כמה יורואים מאז צפיתי במשחקים בהתלהבות יחד עם הבת שלי, שכבר לא גרה איתי, וקצת איבדתי קשר לאירועי ספורט למיניהם. לחדש קשר עם עולם הכדורגל זה לא פשוט, צריך לרצות כי הרי זה כידוע טעם נרכש, וגם אם שמעתי משום מה את השם טוני קרוס, אין לי מושג איפה? למה? למי הוא קשור? על האחרים אפילו לא שמעתי. בקנבאואר כבר לא פה, אוליבר קאן פרש מזמן, (פיטר שמייכל החתיך הגבוה, דני בכלל, מה נדחפת לפה?) ומי נותן לילד בן 36 לאמן נבחרת לאומית? רציתי לצפות במשחק הפתיחה כי מצד אחד אני אוחזת באזרחות גרמנית, ומצד שני, בליבי אני אזרחית סקוטית, אבל 90 דקות צמודות מסך זה הרבה יותר מדי להדיוטת כדורגל כמוני, לכן ניצלתי את הזמן בין גול לגול כדי ללמוד קצת יותר לעומק על הנפשות הפועלות ועל הקשר בין כדורגל לפוליטיקה, כלכלה וחברה. (קישור לכתבה מעניינת בהמשך). סליחה שבכל הלימוד האקדמי הזה שכחתי לדרג חתיכים כמו שנהגנו לעשות בעבר, אני והבת שלי.

(עניין אחר: לוקה מודריץ לא אמר שהוא פורש?)

https://www.ynet.co.il/sport/euro2024/article/rycv0ppr0

כל מי ששאלתי אמר שהיא עצמה יפה וגם באיזור יש מה לראות. ירדתי מהאוטובוס בשישי אחה"צ והיכה בי ריח חזק של שתן. הגעתי מאנדורה לה וולה, בירת אנדורה המתוקה והנקייה בצורה לא הגיונית, בסופם של כמה שבועות בצפון ספרד ובהרי הפירנאים. כשהתחלתי לצעוד אל המלון התווסף לריח הנורא גם מראה של אשפה בצידי המדרכה ומגוון אנושי לא נעים במיוחד. אני נותנת צ'אנס למקומות חדשים אליהם אני מגיעה כי לוקח לי זמן להתאקלם ולהכיר, לוקח זמן להרגיש בבית, גם אם זה בית רק לשבוע. בשבת בבוקר קמתי ל"פושים" הנוראים של ה-7 באוקטובר. לריח, לאשפה ולאנשים הצטרפו עצב עמוק, חרדה ודאגה. את טולוז לא ממש ראיתי, טסתי הביתה הכי מהר שיכולתי.

פסל בטולוז

באיזור שבו אני גרה החיטה נקצרת בעודה ירוקה ונאספת אל בורות התחמיץ הענקיים, שבהם היא נרקבת ותוססת, מתערבבת במרכיבים נוספים, ובבוא היום היא תגיע לאבוסי הבקר. 

***

שדות חיטה מזהיבים מאופק לאופק אופייניים לדרום הארץ, למרחבים שמתאימים יותר לעבודת הקומביין הקוצר, דש ומנפה בו זמנית.

על היופי הזה כתב עמירם קופר שנרצח בעזה את "שיבולי פז". 

"שִׁבּוֹלִים כּוֹרְעוֹת עֹמֶס

שֶׁפַע בַּר עַל כָּרִים,

עַלְמוֹת חֵן יִשָּׂאוּ

עֳמָרִים.

חֶרְמֶשִׁים כְּבָר הֻשְׁחָזוּ

וְנִשְּׂאוּ מֻנָּפִים.

שִׁבּוֹלֵי פָּז יִרְחָשׁוּ

שִׁיר חַג.

רַב הַגֹּדֶשׁ

בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע

בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת בָּא.

רַב הַגֹּדֶשׁ

בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע

בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת."

***

וגם ע. הלל הפליא במילותיו בשיר "קציר".

שדה קמה עמרים הבשיל

שיר תרומות מלאה שיבולת

שור מלאה נפשנו גיל

הך ליבנו

סלה!

רץ ברזל בזהב שדותיך

אדמתי אותך אעשיר

ארץ בדמעה זרעתי

קומי רוני לקציר!

***

חרמש הוא אחד מכלי העבודה שלא פשוט לתפעל. נחוצות קואורדינציה ועוצמה בו זמנית. להתבונן באיכר בתנועתו המונוטונית ובשיבולים הנופלות ארצה מפניו, זו חגיגה מדיטטיבית.

***

את חיים אגמון שהלחין את ים השיבולים היכרתי באופן אישי לפני המון שנים. אפשר לומר בעדינות שההתעניינות שלו בי לא הייתה מוזיקלית דווקא. זה השיר שאני הכי אוהבת מהרביעיה של היום, ואני לא חושבת שזה קשור לעניין האישי.

אין לי חשק יותר ללכת בשבילים המסומנים, המגודרים מפני הטבע המאיים להתפרץ, אין לי כוח יותר לאפשרי הממוצע ללא יכולת לפרוץ, להתפרק, לשבור את המוסכמות וליצור מרחב חדש של הפתעות והתנסויות פחות זהירות ופחות מתקבלות על הדעת בעיני אנשים לא נחשבים. אני אומרת לעצמי להפסיק להתחשב, ולהחשיב רק את הלב.

אני מניחה בכוס זכוכית עלים של נענע, מליסה, לואיזה ואזוב, יוצקת עליהם מים רותחים, נושמת פנימה אדים של טוב, מפעילה את המוזיקה הרגועה של כאן 88, נטולת פרסומות (מוקדם בבוקר) וחדשות (כל היום), מקבלת את היום ברגוע, בנינוחות, לוקחת את הזמן להיות בבועה הקטנה והלא מופרעת שלי.

מאוחר יותר אני מצרפת לקערית קטנה חופן זרעי חמניות, כמה אוכמניות, פטל, אפרסק חתוך ויוגורט 1.5% שומן.

אחרי שאני מסיימת לעוף על עצמי בהקשר למזון הבריא שאני צורכת, מגיע שאר היום...😉

כל שנה כשמתקרבים לחג שבועות הרוחות מתגברות. הן נושבות חזק בשעות הצהרים המאוחרות, מניפות בזעם עלים וזרדים וניירות תועים. הן נאבקות בציפורים המנסות לעוף למחוז חפצן והן שורקות בזעם, מי ישמע. עוד לא ממש קיץ וכל הדאווין הזה מתפוצץ על הראש בחגיגת שבועות בשדה, בענן אבק שנדבק לזיעה שעל הפנים, שומר נפשו ירחק. ואז, כשנגמר אחרון חגי השנה וסיוט הזוועות הקיצי מתחיל באמת, הן נעלמות. דברו איתנו בינואר, הן מסננות בשין שורקת ובס' סורקת, כנראה שנשוב אבל רטובות יותר.

(תמונה אחת מקומית ושתיים לא. מי היא מי?)

אין סיבה להסס ואין צורך בזהירות יתרה מפני צעד שאולי יתברר כלא נכון,

כי אין דבר כזה "לא נכון". 

צעד שלא יביא למקום המקווה, נכון גם הוא, ובא ללמד משהו.

אולי הוא בעצם הנכון למרות שנדמה שהוא לא כזה?

אם אפשט את הדברים, הרי שהמשפט "לקפוץ למים" הוא זה שאציע.

***

ובהרחבה:

אין טעם להסתכל אחורה בזעם או להתרפק על הימים ההם כי הם היו כל כך טובים. האם אני מתחרטת על בחירות שעשיתי שלא תמיד השקעתי בהן בדיקה וחקירת עומק?

כבודו של העבר במקומו מונח והחלטות שהתקבלו אז היו כנראה טובות לאז.

האם הן היו שגויות? אין דבר כזה. גם אם הן לא הביאו לתוצאות המקוות, הן היו הבחירה הנכונה, בחירה שבאה ללמד אותי משהו, גם אם על דרך השלילה.

מה שאנחנו תופסים לפעמים כשלילי הוא לאו דווקא שלילי בדיעבד.

בכל מקרה, בזבוז אנרגיה להסתכל אחורה.

אם רוצים שצמח יגדל בריא וחזק יותר, צריך לפעמים לחתוך לו ענפים ולצמצם אותו כדי שישקיע את כל האנרגיה שלו בהתחדשות. כך גם תפנית בעלילה שמרגישה כמו שבר גדול, יכולה להתגלות כחסד שממנו צומח טוב.

טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם“ (קהלת ד, פסוק ט)

איך אפשר להתנחם בימים הקשים האלה שאנחנו חווים? כל אחת ואחד והדרך הנבחרת לנחמה ומרגוע.

להרים את הראש, לחייך בכוח, לחבק את מי שאפשר, להרגיש קרוב. אולי בזוג קל יותר.

שבע כנפיים ימריאו,

שבע חומות יש להפיל,

שבע דלתות ייפתחו אל

שערי ארץ חדשה.

שבעה שערים בכל כיוון,

שבעה ימי השבוע, שער אחד לכל יום.

לב ולב, דעת וידע,

כל אשר על פניו ישמחו, כל אשר על משכביו.

שבע כנפיים לאחד,

שתיים יסתירון פניו, 

והשאר יחבקו עכשיו.

שבעה ימים, שבעה שערים, 

שבע חותמות, מחליקות מעל אל תושבותיהן,

שבע הוא היום, שבעה הוא המספר.

כשספינתי תצא - תפליג בים,

אפרוש רישתי, אהובתי,

כשספינתי שלי תחזור מים

אביא לך גל, אהובתי,

כשיחזרו גם חברי מים

אודה לאל הטוב שבמרומים.

כוכב רחוק שלי לויני,

תאיר דרכי, אל תעזבני,

או אז אדע: בודד אינני,

כי מישהו חושב עלי עכשיו.

***

כאמור, ים ואני פחות חברים, וכמה לא מפתיע שגם את מה שאפשר לאכול מהים, אני לא ממש אוהבת. ניסיתי מלא וריאציות, מלא סוגים, מלא צורות בישול, טיגון ואפיה, ולא מסתדר. חרשתי את יוון, פגשתי דייגים, טעמתי סרדינים כבושים ישר מהחבית וראיתי את זורבה היווני (בסרט ובמציאות), ולא הסתדר. אבל עם הרומנטיקה המתלווה לדייג היוצא עם ספינתו לעת ערב ושב עם עלות השחר כשספינתו כבדה ומלאה בדגים, קשה להתחרות.

***

"הדייגים יצאו להם לים

ואל תשאל אותי מה להם שם

הדייגים

יצאו לים

ואל תשאל אותי מה להם שם".

לא באמת הבנתי את התלונה של ארז הלוי בשיר.

***

הדייגים של שאול צירלין דווקא חמודים.

"דייג אחד אמר

שיש דגים בים

צריך לזרוק חכה ולהרים אותם.

דייג שני אמר

שזה לא העיקר

אם יש דגה או אין הכל אותו דבר.

שלישי שהצטרף

הוציא משקה צורב

מן יין שעושים אותו לבד.

ורביעי עלה

עם בטן עגולה.

פתחו שולחן ושרו פה אחד".

ולסיום, הקדשה אישית ומיוחדת ל"אביב נעורים". לא דייג, אלא בת הדייג העומדת על החוף, ממתינה בדאגה לשובו של אביה, מפי מרים אביגל.

"אלי, נצור מצולות האינסוף

ושמור נתיבות בימים

כמוני עומדים ילדים על החוף

והמה בני דייגים"

מילים נהדרות מפעם.