***

אני חושבת שעכשיו אני משחררת מהר יותר ולא נתקעת ב"אולי" ו"מי יודע" ו"נמתין". אני כן באה פתוחה להזדמנויות שנראות לי פוטנציאליות, אני שמחה איתן ומאירה להן פנים, אבל אני לא נתקעת. אם אני מזהה היסוס או אי וודאות אני ממשיכה הלאה, עושה את זה בחפץ לב ובנחת, ולא סוחבת אחרי שובל של כעסים ומירמור.

בלי קשר לכלום, ברגע סתמי, כשאין שום טריגר מובחן, יוצאת מהלב מזרקה של רגש ובדרך כלל מצורפים אליה פנים. זה יכול להיות כעס על מישהו שרק לקח ולקח, ומעולם לא נתן, או עצב על חוסר האונים האישי או הקולקטיבי, או אהבה שאולי יש לה פנים והיא עוצמתית ומחבקת. זרימות של רגש שמציפות מעומק העומק של הפנימיות, כאלה שגורמות לי להרכין את ראשי ולתת לגל להתקיים עד שיעבור.

לפעמים 

אני קוראת התכתבויות מפעם

או מדפדפת בתמונות שהוא שלח

או בודקת אם הוא אונליין

או מתלבטת אם לשלוח הודעה

או להתקשר, רחמנא ליצלן.

וכשאני בקטע הזיה הזה

אני חושבת האם זה קורה גם לו,

לפעמים.

דובי הניצחון

משביעים רעבונם,

מלטפים בטן אגו

ונרדמים לשנת החורף.

***

הציפייה לקבל עוד

ממה שכבר מכירים,

היא הבטחת סרק.

עגינה רעועה

בשרטון נסתר,

אשליה שתתפוגג

כשהשעמום יגבר.

***

נמיכות קומה וצנעת הלב

אינם מעידים על מחסור,

הינם התשוקה להראות את הדרך

לזה המבקש לו מזור. 

מוח מאותגר זה יופי.

הוא מתרוצץ הלוך ושוב בחללה הצר של הגולגולת, מנסה לפרוץ את מכשול העצם, לזלוג החוצה ולהתפזר במרחב. בהיותו גוף סטטי הוא שולח אצבעות מגששות של מחשבות הרחק והלאה, בחיפוש אחר תשובות בכל מרחב היש.

מוח מאותגר זה יופי

כי מפה לשם הוא גורם ללב להיפתח, וסדק צר זו התחלה של פתיחה.

לכבוד הקיץ שהגיע:

מה יותר מהפנט? להסתכל על אש בוערת או על מים מוזרקים למרומים? או אולי שילוב של מים ואורות צבעוניים?

קראתי קצת על מזרקות מפורסמות בעולם ומסתבר שאת רובן הגדול לא ראיתי. מדובר במזרקות מפלצתיות בגודלן ואני מכירה צנועות יותר, כאלה שלכל אחת מהן חן מיוחד.

האמת היא שבעיני לא כמויות המים עושות את האקשן אלא דווקא התייחסות עדינה ומרומזת, כזאת המעידה על צניעות.

אמנם חלקן צולמו ללא מים, אך הן מרשימות ומעניינות גם כך. (חוץ מהאדומה המכוערת שלא ברור מה עבר בראש לזה שיצר אותה :))

ים זה לא ממש הקטע שלי. אני יודעת לשחות, אבל פוחדת מהעומקים הלא נראים ומהפכפכות אופיו. אני יכולה להנות משקיעה מול גליו, אך תמיד אעדיף לצפות בפסגה מושלגת שהולכת ומוורידה אל החושך.

***

למרות האמור אני לא יכולה לעמוד בפני היופי הישן הזה: איזה מילים, וואו.

רוח ים והוד גלים

(מילים: עמנואל זמיר, לחן: גיל אלדמע)

רוּחַ יָם וְהוֹד גַּלִּים

אֶל חוֹפַיִךְ מַה כָּלִים

דַּיָּגִים פָּרְשׂוּ רִשְׁתָּם

הָבִי נֵרְדָה לַיָּם

גַּל וָסֶלַע וּשְׁחָפִים

וְסִירָה מוּל שַׁחַק

לְבֵין רִיסַיִךְ נִשְׁקָפִים

גִּיל אָשְׁרֵךְ - כַּיָּם!

תְּנוּ עוֹד רֶשֶׁת, כִּי הַמְּצוּלָה רוֹגֶשֶׁת

רַבָּה, רַבָּה דְּגַת הַיָּם!

שְׂאוּ, שְׂאוּ מָשׁוֹט, עֲלוּ כִּי עֵת לִמְשׁוֹת

עֲלִי הַבַּת מֵחוֹף וּמִגָּלִים

עֲלִי, כִּי רוּחַ יָם...

***

הביצוע מזעזע. לא מצאתי אחר.

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=12230&perf_id=27373

ומי שרוצה לרקוד, מוזמן :))

מה מושך את העין? פרטים קטנים, לא חשובים וכנראה לא משמעותיים, ובכל זאת הם נחרטים בדיסק המידע. מה רואים קודם? את הפרטים או את התמונה השלמה, המלאה והגדולה? מה יותר חשוב לראות, את החור בטישרט האפורה או את החזות הכללית הפחות מחמיאה? על פי מה מתגבשת הדיעה הסופית והחתימה האחרונה בתחתית יצירתו של האמן?

***

ומה אתם רואים בתמונה?

בראשית היו שמיים קרים וזועפים

ותוהו

בתווך הדהדה בת קול  

וציוותה צור

וקרן הבריאה חצתה והבדילה

נולד האור

נפחה רוח האלוהים חיים בבריאת

זרעי המקור

התפצלה לאינסוף זרועות

דם נשמות 

ועור

גוף אנושי

להכיר לעומק בן/בת זוג או אפילו ידיד/ה זה תהלך מסקרן שיש לו אין סוף הסתעפויות ודרכים צדדיות המלוות את הנתיב המרכזי של ההיכרות. די בהתחלה שיחקנו משחק חביב. אני שאלתי שאלה עליו ועל חייו, והוא ענה שתי תשובות שונות, מתוכן בחרתי אחת. לפעמים התשובה שבחרתי הייתה ברורה כל כך שלא טעיתי, לפעמים שתי האפשרויות שהציג היו קרובות והיה קשה לבחור. אדם מאתגר שואל שאלות עומק, אדם מאתגר עונה תשובות עומק, ואין ספק שמדובר בזמן איכות הדדי, מלא צחוק ורעננות. כזה אני רוצה. כזה ואחר.