***

לא מושך אותי בכלל לשקוע לתוך השעמום האנושי שמתדפק על דלתי.

אין לי שום חשק למשוך את קצה החוט ולשחרר נצנוצים מפקעת ההיכרות.

הם שואלים את אותן שאלות,

מוסיפים חחח שמצחיק רק אותם,

לא מאתגרים את קצה קצהו של מוח שמחפש עניין.

אמנם פנויים אבל כל כך משעממים וצפויים,

כל כך לא מעניין,

כל כך לא מאתגר. 

(והודעה שכתוב בה "היי" לא באמת מעניינת אם לא הבנתם).

"...ואני עם שייטת וצי ברווזים

מפליג עד אין סוף, עד אין סוף..."

יש תערוכות שלופתות חזק את העין והלב, ולכן אחרוג ממנהגי ואשתף הפעם בכמה עבודות של אמנית אחת, רוני טהרלב, בתערוכה "אור אחר מזה", במוזיאון תל אביב לאמנות.

בליל התקדש חג אשאל אותך אלוהים: עד מתי?

ותענני: ככל שיידרש.

ואוסיף לשאול מדוע:

ותאמר: כי כך ביקשתם לעצמכם.

להביא האור עליכם ביצירת המציאות של עצמכם.

ביקשתם הנחייה והדרכה, ביקשתם את זכותכם לממש.

זכות אשר נקבעה בכם עוד בטרם היותכם.

הזכות להיאבק במכשולי הדרך כפרפר הבוקע מגולם שינויו, כחרק המגיע לקצה ייעודו המושלם.

ביקשתם לחוות, ביקשתם היות "אדם".

ויצאתם אל אויר העולם בידיעה פנימית עמוקה כי נכונים לכם קשיים וגשרים,

מסעות במדבר האין ובגניו הפורחים של היש, ויכולתם להם. 

אורכם הולך ומתבהר כאורה של השמש המציצה מבין ענני הסגריר.

והוא נישא ומתעצם.

אין הרבה משולשים שעומדים על הראש, אולי כי מדובר בחוסר יציבות בולט, והמשולש מן הסתם, יעשה כל מאמץ להיראות יציב, גברי ובטוח בעצמו.

"משולש לא מצליח

להידחס לקופסה

וקופסה לא מעגלת פינות למשולש".

(הילה טביב רבינוביץ)

בסוף מצאתי יותר משולשים ממה שחשבתי שיש לי, ושמחתי.

(והסידרה הזאת תמה :)

ברגע של חולשה סגרתי את פתח הביוב של האמבטיה והזרמתי לתוכה מים חמים. להשלמת ההכנות שפכתי פנימה מבחנה מלאה מלח אמבט ורוד שהגיע היישר מים המלח. מה עושים עכשיו, תהיתי שכן אין לי ממש ניסיון או חיבה לאמבטיות. אל תביאי את הטלפון, הזהרתי את עצמי כמה וכמה פעמים, מה הן עושות תמיד בסרטים? כוס יין, לא הכינותי מראש, אין, מגבת כדי להשעין את הראש בניחותא, סבבה, יש, הספר! נותרו כמה עמודים אחרונים, כמה טיפות מים לא יזיקו לו. נכנסתי, נשכבתי, השענתי, שכשכתי, נעתי כה וכה כלויתן שנתקע על החוף, פשטתי רגליים, קיפלתי רגליים, סיימתי לקרוא את העמודים האחרונים בספר, איזה שעמום של פוזיציה, אמרתי לעצמי, מה נחמד בזה, שאלתי בקול רם בעודי קמה ונוטפת. לא חושבת שאחזור על זה שוב מחר, בלילה הנוסף שלי הרחק מהבית.

סבון, שמפו ומלח אמבט

מה הסיכוי שנעלה בדיוק באותו הזמן על אותה רכבת?

מה הסיכוי שנשב זה מול זו ורק המעבר יפריד בינינו?

מה הסיכוי שנתעלם זו מזה למרות שזיהינו?

מה הסיכוי שאשאל את עצמי איך התלהבתי ממנו בעבר, והרי הוא כל כך לא משהו?

אפסי. ובכל זאת קרה.

מה הסיכוי שזה יהיה הקלוז'ר הכי מוצלח בהיסטוריה האנושית?

אני ועושה הגוסטינג הידוע לשמצה - סוף, כל סוף.

20 במאי ייזכר תמיד כיום החתונה שלי, ל"ג בעומר באותה שנה. זאת הייתה חתונה קיבוצית שהחלה בדשא הקטן ליד בית הוריו בחופה צנועה, והמשיכה על הדשא הגדול שליד חדר האוכל עם מוזיקה, אורות צבעוניים, אוכל בכמויות נכבדות והופעות מרגשות ומבדרות. מצחיק להיזכר באירוע רב שכבתי מבחינה רגשית, אירוע שהיום כבר אין לו שום רלוונטיות, רק ניחוח דקיק של כמה צעירה, רזה ותמימה הייתי.

כשמו כן הוא. זהו קיר וירטואלי, מדומיין ולא ממשי היוצר הפרדה מסוימת בינך לבין ההתרחשות המתחוללת מול עינייך.

הקיר מאפשר לך לראות את המראות, לשמוע את הקולות ולהריח, אך הוא מונע בעדך, באופן חלקי, כמובן, את אפשרות ההתערבות במתרחש מעבר לו.

הקיר מזכיר לך שקיימת בידך הבחירה לעבור אותו ולהשתתף בפועל בהתרחשות, או להישאר בעמדת הצופה המעורב מרחוק.

אין מדובר באדישות אלא באפשרות להתבונן היטב בטרם תזנק אל תוך המערבולת. התבוננות מודעת זו עושה את ההבדל בין הסתערות על כל סדין אדום הנפרש לפניך לבין כניסה מתוכננת אל המשחק.

הכניסה המתוכננת עוזרת לך לנקות את ה"רעשים החיצוניים", אלו שנוכחותם אינה קשורה אליך.

הטכניקה מונעת היעלבויות מיותרות וכעסים מתהווים שלא לצורך, אך היא לא מתאימה לבעלי פתיל קצר, אלא אם ילמדו להתנהל על פיה.

למשולש חסרים יחסי ציבור ולכן לא בטוח ש"גוף משולש" מוסיף נקודות זכות למשולשים באשר הם.

פירמידה כידוע היא מרובת משולשים.

השלמות הגיאומטרית של הפירמידה, מיסטית. סיפורי הפירמידות? מיסטיקה. התבוננות בפירמידה? מדיטציה.

אז הפעם פירמידות מזדמנות וחלונות זכוכית. 

(ויהיה אפילו חלק שלישי בהמשך).