כשספינתי תצא - תפליג בים,
אפרוש רישתי, אהובתי,
כשספינתי שלי תחזור מים
אביא לך גל, אהובתי,
כשיחזרו גם חברי מים
אודה לאל הטוב שבמרומים.
כוכב רחוק שלי לויני,
תאיר דרכי, אל תעזבני,
או אז אדע: בודד אינני,
כי מישהו חושב עלי עכשיו.
***
כאמור, ים ואני פחות חברים, וכמה לא מפתיע שגם את מה שאפשר לאכול מהים, אני לא ממש אוהבת. ניסיתי מלא וריאציות, מלא סוגים, מלא צורות בישול, טיגון ואפיה, ולא מסתדר. חרשתי את יוון, פגשתי דייגים, טעמתי סרדינים כבושים ישר מהחבית וראיתי את זורבה היווני (בסרט ובמציאות), ולא הסתדר. אבל עם הרומנטיקה המתלווה לדייג היוצא עם ספינתו לעת ערב ושב עם עלות השחר כשספינתו כבדה ומלאה בדגים, קשה להתחרות.
***
"הדייגים יצאו להם לים
ואל תשאל אותי מה להם שם
הדייגים
יצאו לים
ואל תשאל אותי מה להם שם".
לא באמת הבנתי את התלונה של ארז הלוי בשיר.
***
הדייגים של שאול צירלין דווקא חמודים.
"דייג אחד אמר
שיש דגים בים
צריך לזרוק חכה ולהרים אותם.
דייג שני אמר
שזה לא העיקר
אם יש דגה או אין הכל אותו דבר.
שלישי שהצטרף
הוציא משקה צורב
מן יין שעושים אותו לבד.
ורביעי עלה
עם בטן עגולה.
פתחו שולחן ושרו פה אחד".
ולסיום, הקדשה אישית ומיוחדת ל"אביב נעורים". לא דייג, אלא בת הדייג העומדת על החוף, ממתינה בדאגה לשובו של אביה, מפי מרים אביגל.
"אלי, נצור מצולות האינסוף
ושמור נתיבות בימים
כמוני עומדים ילדים על החוף
והמה בני דייגים"
מילים נהדרות מפעם.
