בטלפון הוא נשמע מהוסס. אני לא בטוח, הוא אומר, אני לא יודע אם כדאי, הכי טוב להיפגש כך במקרה, ברחוב. אבל מה נעשה שאנחנו לא מסתובבים באותם רחובות? הוא ספק שואל ספק מפטפט לעצמו, מסתיר מבוכה.
לא כל כך הולך לי עם נשים, אני גדול מדי בשבילן, הוא מצחקק. רפרוף עונג קצר חולף בי ונעלם כשאני אומרת: אין בעיה, אם לא מתאים לך, נוותר.
לרגע משתררת דממה, ואז הוא אוסף את עצמו ומסנן בשקט, אני אבוא.
אלוהים יודע למה אני צריכה את זה. למה לא נמאס לי עדיין מכל השרוטים הילדותיים האלו שלא סגורים על עצמם, שמחפשים את התרופה לבדידות התהומית שלהם בחוץ, במקום להתבונן לתוך עצמם, שם היא נמצאת, לקבל ולאהוב את עצמם כמו שהם.
מתחיל לא טוב, אני אומרת לעצמי בזמן שאני אוספת את נעלי ההתעמלות וכמה חולצות שמפוזרות בסלון. אפילו גרוע, אני מקטרת לעצמי.
הוא נראה טוב, אני מציינת לעצמי כשהוא יוצא מהאוטו, מתקדם לעברי, ומייד מבקש קפה שחור. אני, שדמיינתי אלכוהול משחרר תוהה בקול. אני לא אוהב לאבד שליטה, הוא אומר.
עם פריקים של שליטה אף פעם אי אפשר להגיע לשום דבר. הם בוחנים כל מעשה שלהם בשבע עיניים ובדרך כלל גם פוחדים מנשים. הרי בצידו השני של קו הרצף עומדת ההתמסרות והנכונות לחצות גבולות שעד כה נחשבו בטוחים. מי שפוסע שם, על קו התהום ומרשה לעצמו לקפוץ, זוכה במעוף משובב נפש שאחריו כבר לא יהיה אותו אדם.
השיחה מקרטעת והוא מבוהל. העיניים שלו בכל מקום חוץ מאשר עלי. מדי פעם הוא נוגע בקדמת המכנסיים שלו, ממשש את הסחורה, בודק. הוא לוגם לגימה נוספת, מזכיר מכרים משותפים שלנו ותוחב את היד עמוק לתוך המכנסיים הרחבים שלו. אני מרגישה שאני מאבדת את מעט הביטחון שעוד נותר בי.
דקות ארוכות של שתיקה עוברות והוא נוגע בעצמו בפעם האחרונה ומדברר את הזין שלו: לא!... לא בא לו. והולך.
