הלחמניה הייתה תפלה. כשבחרתי בה מבין סוגים שונים של לחמניות היא נראתה מבטיחה. הבטיחה ולא קיימה למרות שבנגיסות אחדות היא הייתה נסבלת.
האשל היה בסדר. ניערתי אותו היטב, חרצתי במכסה שני פתחים קטנים ושתיתי בלגימות קטנות ככל שאפשרה לי הנהיגה. הוא היה טעים. מה קרה ללחמניה, תהיתי?
מאוחר יותר, כששכבתי מעולפת בסלון, לרגעים כאן ולרגעים הוזה עולמות אחרים, חשבתי שרק בגיהינום יכול להיות ללחמניה טעם כזה.
הטלפון צלצל ונדם, ושוב צלצל. לא עניתי. גם לא הייתי בטוחה שצלצל. הצלצול המצפצף באוזניים לא פסק. צריכה מים, לשתות עכשיו, צריכה. ועברו עוד כמה שעות עד שהצלחתי להעמיד את עצמי, לדדות למטבח ולהתכופף מעל כף ידי הקעורה שמתחת לברז.
בלילה רחשו הפחדים סביבי. יוצאים ממני, מתנחשלים בגלים שחורים ומאיימים, מכים בי כל הדרך חזרה אל עומק הבטן. היה שם המוות בריקוד גרוטסקי עם השטן, והסוף במחול עוועים עם כרונולוגיית חיי. לועגים, צוחקים, מבקרים את הקליפה הריקה מתוכן שנותרתי.
רציתי לגרש אותם, להרחיקם, לצעוק עליהם שזה מוקדם, הרבה יותר מדי מוקדם, אבל כל שיכלו הגרון התפוח והלשון הצבה ליצור היו המהומים חסרי משמעות.
נכנעתי. שחררתי. הרפיתי והמתנתי.
אנגינה ויראלית, אמר הרופא.
4-5 ימים וזה עובר.
צדק.
(קרה, אבל לא לאחרונה).
