***

אני חושבת שכבר נרדמתי. העיניים נפקחו וראיתי חתול. הוא עמד ממש ליד המיטה ונדמה לי ששמעתי אותו מגרגר בנחת. חתול שמנמן, שיערו ארוך וחלק. ניסיתי ללטפו אבל לא הצלחתי להזיז את היד. משהו עצר אותי. עצמתי עיניים לשנייה או שתיים ופקחתי אותן שוב. החתול עדיין היה שם, באותה הפוזה בדיוק.

אולי אנסה לדבר איתו, חשבתי. מה כבר יכול להיות? ללא מילים שאלתי אותו מי הוא ומדוע הגיע. 

באתי ללוות אותך, ענה. ממש שמעתי. אולי דמיינתי?

שכנעתי את עצמי שאלו שטויות וניסיתי להבריח אותו. הוא לא נבהל. האמת שגם אני לא. זו הייתה סיטואציה מוזרה אבל מוכרת באיזה שהוא אופן.

הרגשתי בטוחה.

ללוות לאן? שאלתי.

לשמיים. לגבול האין והיש.

מדוע שארצה ללכת איתך לשם? הקשיתי.

כי ביקשת. ענה לי בפשטות.

חשבתי לעצמי שאני לא זוכרת שביקשתי בקשה שכזאת. הרי אני ידועה כאדם מעשי. מה פתאום טיול בשמיים?

הסכמתי. הרגשתי שהלב שלי מסכים ושכל כולי מוכנה לצאת להרפתקה.

נכנסתי לכדור מוזהב, מנוקד, גבשושי ומאיר אשר חבר במהירות לכלי רכב ענק שהתמזג בחשכת הלילה. הוא הזכיר לי לוויתן. כזה הצולל בעומקיו האפלים של אוקיינוס.   

צוהר עגול נפתח וכדור הזהב חמק פנימה ונעגן. חשתי תנועה איטית וגלית וידעתי שאני הולכת ומתרחקת מהעולם המוכר שלי.

כשעצרנו והדלת נפתחה ראיתי לפני מסדרון ארוך ובסופו דלת גדולה אליה צעדתי. הדלת נפתחה ללא קול וחשפה בפני אולם עגול והומה אדם. אדם? התבוננתי סביבי בדמויות הרועשות. 

במרכז האולם עמד שולחן מקושת וחשתי שבפני היושבים לפניו עלי לתת את הדין. עלי להסביר. אבל מה?

עיני ננעלו בעיניה של דמות עגולה ובוהקת, דמוית שמש, אליה קרבתי באיטיות. השמש לחשה לחש תודה לחתול הנאמן שליווה אותי והוא נעלם. הצצתי סביבי וגיליתי שהאולם דומה במראהו לאולם תיאטרון מיושן, לו קומות רבות והוא מלא מפה לפה. 

אלו נציגי 54 התרבויות. שמעתי. 

הם באו לבחון את כוונות ליבך.

הרגשתי חשופה. שקופה לעיני כל. 

עמדתי שם, חשה את הלמות לבי הנחקר, הנסרק באלפי מחושים בלתי נראים.

נשמתי נשימה עמוקה.

התקבלת.

את יכולה להתחיל.

שמעתי.