ברלין ריתקה אותי מהרגע הראשון, והקסימה אותי כשהייתה מכוסה שלג נדיר, במרץ 2013.
(בית הקברות היהודי הישן תחת מעטה לבן).
יש אנשים שלא מוכנים לדרוך על אדמת גרמניה, אבל אני ביקרתי בברלין כבר חמש פעמים וממש עכשיו זו הפעם השישית. מעל 250 מוזיאונים יש בברלין, גן עדן לחובבת אמנות שכמוני, וגם אתרי זיכרון לשואה הנוראה שגרמו הנאצים לעם היהודי ולצוענים.
(דני קרוון, אתר ההנצחה לשואת הצוענים או בשמה הרשמי, אנדרטת סינטי ורומה קורבנות הנאצים).
ברלין לא מתכחשת לעברה, להפך. היא לוקחת אחריות מלאה, מתארת בפרוטרוט את תהליכי עליית הנאצים לשלטון ואת הזוועות שעשו. על מדרכותיה המון "אבני נגף", אותן קוביות פליז קטנות הטבועות במדרכה מול ביתם של יהודים, וליד שער ברנדנבורג המפורסם, אנדרטת השואה המפורסמת לא פחות.
מתחת לקוביות האנדרטה מסתתר מוזיאון קטן וצנוע הסוקר את תולדות היהודים בעיר.
לא נסתר בכלל הוא המוזיאון היהודי, פנינה אדריכלית מעניינת בצורת זיגזג או ברק, שבו התייחסות ליהודי ברלין שזכו לכבוד מאז ימי הביניים, התבוללו בתקופת ההשכלה ויהדותם נספרה להם כמה דורות לאחור. קולות חריקה צורמים משמיעים 10,000 "פרצופים זועקים" עשויים פלדה ביצירה "שלכת", אותה יצר מנשה קדישמן במיוחד למוזיאון.
