על ההתבוללות הנפוצה בגרמניה לפני המלחמה מספרת אנדרטת הנשים האריות. בפברואר 1943 עצרו הגסטפו כ-1800 יהודים הנשואים לאריות (מתוך אלפי זוגות מעורבים) וכינסו אותם במשרדי הקהילה היהודית, מתוך כוונה לשלחם למחנות. הנשים האריות עמדו במשך שבוע בהפגנה מול הבניין בקריאות לשחרר את בעליהן. הן לא נרתעו מהאס.אס החמושים שעמדו מולן וחיכו לפקודה לפתוח עליהן באש. לבסוף נכנע גבלס והורה לשחרר את הבעלים היהודים. הפסל נקרא גם "בלוק הנשים" ונכתב עליו בגרמנית: ”הכוח של התנגדות אזרחית, חוסנה של האהבה מנצחים את האלימות של הדיקטטורה; החזירו לנו את בעלינו; נשים עמדו כאן והביסו את המוות. גברים יהודים שוחררו”.
למרות שהיהודים עשו כל מאמץ להשתלב בחברה הכללית, ורבים מהם היו משכילים ובעלי מקצועות חופשיים, נחקקו החל משנת 1935 חוקים ובהם איסורים רבים. בשכונת שונברג יצרו פרויקט זיכרון ייחודי שנקרא "מקומות של זיכרון" ומציג 80 שלטים המציינים את האיסור: מצד אחד ציטוט מהחקיקה, ובצד השני איור תואם. בכניסה לשכונה מוצבת מפה ובה מסומנים כל השלטים.
מול מרתפי הגסטפו האיומים נבנה מוזיאון ייחודי "טופוגרפיה של טרור". התצוגה הבנויה כרונולוגית מתארת את שלבי התבססות המשטר הנאצי ופעולותיו.
בתוך שכונה ירוקה ומטופחת, סמוך לבתי עשירי ברלין, נמצא רציף הרכבת שדרכו נשלחו אלפי יהודים לאושוויץ ולמחנות אחרים, רציף 17. כמה אנדרטאות מלוות את ההולך אל פסי הרכבת ופסי המתכת המציינים תאריך, מספר היהודים במשלוח, מקום יציאתם והיעד אליו נשלחו.
