לגוף שלי יש החלטות משלו והן לאו דווקא מבוססות על מחשבה מודעת. כשהגוף שלי הודיע לי נחרצות שהוא לא מעוניין יותר בקפה, אמרתי בסדר, בלי קפה, והתרגלתי. כשהוא אמר no more וודקה, הסכמתי. וודקה זה זבל (אפילו שאי שם לפני דורות רבים המשפחה ייצרה וודקה), בסדר, בלי וודקה. מזל שאמר וודקה ולא ויסקי. ויסקי זה must. רוצה ברוקולי? קבל. אוכמניות? טוב.
עכשיו הוא הכריז על גזירה חדשה: מפחיתים פחמימות! כלומר בשאיפה בלי בכלל! אני? חובבת הכריכים המושקעים והבורקסים? זאת שמעדיפה מאפה מלוח על פני מלפפון? ברור. ובכן, מתנגד המוח: זה לא יעבוד! ובמקביל מסתחרר בדואליות כי הוא מפנה אותי למתכונים ומגלה סקרנות ואז הוא מצווה על העמסת דג וחזה עוף בסופר, והאצבעות כבר מניחות בסיר המון ירקות ומקשטות בפילה דג, זה אפילו יוצא טעים (אני לא כזאת בשלנית :)), והכייף הפנימי מורגש מיד. אמרתי לך, קורץ הגוף בחוצפתו. לך תבין.
