***

בשל הזמן להניח לסערה, לשחרר את מוסרותיה, לפתוח לה פתח לחלוף לדרכה. 
דרכך היא בערה וכילתה נשמת חיים, באפך נשבה, ניסרה צרימותיה. עת להרפות ולאפשר לה לעוף לדרכה כי רבה מלאכתה בזעזוע עוועים של תנועה לפעולה. 
עצם היותה נבחרת נחתמת, משלחת אברה וזעם, משחררת אדם מכלא נפשו.
עוצמת נגיעותיה כמיכוות אש, כדלק בוער בשדה קרב ומגור.
ועת תחלוף תדיר מזעמו של ההמון ומשלוותו של קרחון. 
אני חשה את התנודות העדינות של מגע חי וצומח, את התנועה הבלתי פוסקת שבין המימדים ובין המציאויות.
אני נוכחת יותר או פחות, אך תמיד
נמצאת וחווה, מחוללת את התנועה ונחה בתוכה.