כתבתי באתרים שונים שנסגרו מזמן. ההודעות מראש הזהירו שיש למשוך תכנים אישיים החוצה בטרם תיסגר דלת הכספת ותינעל לצמיתות ללא אפשרות חשיפה. מפה לשם הזמן עבר ואני דחיתי ודחיתי את חילוץ הטקסטים עד שכבר היה מאוחר מדי. באופן מפתיע לא נעצבתי כי מה שהיה היה ומה שכתבתי כבר חלף ועבר, ועל כן נכתוב חדש. על שני דברים כן חבל לי.
האחד הוא קריאה משותפת של 5 אנשים שהכירו רק וירטואלית, ובחרו לקרוא ולנתח ביחד את הספר הבלתי ניתן להבנה "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס. בכל שבוע קראנו 10 עמודים בלבד וכתבנו את מה שחשבנו בבלוג משותף בו לכל אחד היה צבע אחר. זה היה תרגיל אינטלקטואלי מתובל בלא מעט רגשות, והבלוג המופתי הזה לא קיים יותר.
העניין השני הוא טקסטים שהרימו לי להנחתה ואנשים שכתיבתם היוותה עבורי השראה. אם אני ממש מתאמצת אני מצליחה למצוא אותם ברשת ואפילו קצת לעקוב אחריהם, אבל אני מרגישה את עצמי כגנבת בלילה (כמאמר הרצל לאנשי הציונות המעשית בקונגרס הציוני הראשון), גנבת בסתר ששודדת השראה בכפיה ולא פנים מול פנים במשחק משותף ומוסכם.
