לפני שנה. 7 בנובמבר 2023 בשעה 15:56
אין. זה ככה איתי. שחור או לבן.
בגלל זה אני זועקת כשמשהו מאותת לי לעבר קו הסיום.
כי אני מכירה את עצמי. אוהבת בעוצמה ובאותה המהירות כשזה משתחרר, זה משתחרר.
משהו ראשוני וטהור לא יכול לחזור להיות כזה בסיבוב השני. משהו נפגם, התקלקל, משומש.
לאט לאט הכעס דועך, הכאב מפנה מקום, האמוציות מתמתנות. פתאום מה שלפני שניה נראה כמו סוף העולם הקשה ביותר, מרגיש קצת דבילי ומשהו משתחרר ומפנה מקום.
ובכל הזמן עד שזה קורה אני כואבת את מה שהתהליך הזה מוליד אצלי. כלום.
זה שגרם לי לטפטף למשמע הנשימות שלו, יכול לעבור מולי ברחוב, לתת לי חיבוק ואפשר גם קפה. וזהו.
לפעמים אני אפילו לא זוכרת על מה הייתה המריבה, מה הפאקינג ביג דיל כי הכל צונח והופך, well, למשהו רגיל.
אבל אז מתחילה תקופה יפה. של זיכרונות.
פתאום אני מצליחה להחליף 'בן זונה' ב 'תודה'.
אז תודה לך. באמת תודה.
וסע לשלום.
