Better than ever - better than never

אוקי, אוקי

קיבלתי חודש של מנוי זהב במתנה.

מרגישה שהיה שווה לקום היום😂🤣

מה עושים עם זה? זה תקף לשופרסל? 

דברים מעניינים?😈

לא מתנה, המתנה. 

להמתין. לחכות. לשבת בשקט. להתאפק.

לא, לא מצליחה. 

בינתיים שתיתי 3 כוסות יין ואת העירום שלי מכסה חלוק לבן.

ואני ממתינה.

ואני הופכת להיות כעוסה ושומרת טינה.

למה לעזאזל אני צריכה לחכות??????

מעניין אותי לדעת עד כמה זה אפשרי ששולט ונשלטת יתאהבו והיחסים המיוחדים האלה ימשיכו להתקיים.

מרגישה שמשהו מתמסמס שם ברגע שנכנסים הרגשות. נכנס אגו, נכנס עלבון, ציפיה ואכזבה.

אחר כך נכנסים החיים והשיגרה. 

אפשר לשלב? זה טוב יותר כשיש אהבה?

מה דעתכם?

(תהיו חברים ותענו כי יש כאן כאלה ששואלים שאלה ואף אחד לא עונה להם וזה לא נעים ולא חברי. תענו, 2 דקות, מה קרה?)

(גם אני לא עניתי להם לשאלות)

נכנסתי לעולם הזה בסערה ובבת אחת. זאת אומרת שזה נדחק ולא היה קיים מבחינתי. עד שזה התפרץ. 

והרגשתי בבית. 

הכרתי אותו, זה שעזר לי להיות אמיצה. אולי פשוט לא הפריע. 

ואני רציתי שיקח ושאני אתן את הכל. זה היה ככה דיי הרבה זמן.

ופתאום, זה כבר קצת לא. 

המציאות דחקה את התשוקה הצידה והשתלטה לאט ובטוח. 

ואני שונאת את זה. 

וכשהוא לא כזה - אני הולכת לאיבוד. אני מבולבלת. כועסת. עצובה ומתייאשת.

זה הכל בראש שלי? זאת פנטזיה? אני מגזימה? חשובים המינונים? 

בינתיים, אני כמהה לו. לאחיזה. לציית לפקודה. לחכות בסבלנות כדי שיחליט מה הכי נכון לעשות איתי. לאויר. 

או שאולי, אולי, הוא פשוט לא השולט הנכון לי? 

לא יודעת.

אעדכן 🤔

***** אבוקדו *****

אין בעד מה 😉

והיא מדהימה! חייבים ! 

גיל 16: נערים רומנטיים. נרות. אביב גפן ברקע. דובי עם פרח ושוקולד ישן. עושים אהבה ומתחבקים שעות. מתביישת אפילו להשתין כשהוא בחדר ליד.

גיל 20: חייבת איזה מאנייק שרירי כזה. ילד רע. כזה סקסי וגברי. אין, שלמות. שוכבים. לא משנה אם גמרתי, העיקר שהוא אמר שהיה לו טוב. 

גיל 30: נשואה. ילדים. חושבת שהכל סבבה. שוכבים כשצריך. לא משנה אם לא בא לי. צריך. קונה בעיקר נייר טואלט וסבוניה יפה ומשקיעה בספורט. צריך לתחזק.

גיל 40: מה? מי אני? מה עשיתי עם החיים שלי עד עכשיו? מה אני אוהבת? מה אני צריכה? מה איתי? אני אוהבת סקס בכלל? אני אוהבת סקס!!!! בכלל !!!!! 

לא מחונכת. לא מאוזנת. פרועה. חוצפנית. דעתנית. חסרת סבלנות. לא מחפשת ביות, אילוף או לשמש מאפרה אנושית (נשבעת שכתבו לי ככה). 

הדיסוננס הזה משבש אותי בינתיים.

אעדכן 😏

אולי בעצם נגזר עלי לחיות ככה? צמאה לריגושים? נניח כמו נטייה להשמנה או ציצים קטנים. זה מה יש. תתמודדי. 

כן, אפשר לעבור ניתוח למידת אבטיח ואפשר לחיות כל החיים תחת משטר תזונה וספורט. ברור. 

אבל בפנים בפנים? את לא נשארת לנצח עם תחושת שטוחה וענקית? 

אז ככה. עם ריגושים. 

אני אחביא את הצורך. אלחם בו. אשתיק אותו. אתכחש אליו. אני אתחתן ואלד ילדים ויהיה לנו כלב וגינה.

ואז מה? מה יקרה? 

משהו יכול להשתיק את זה? להעלים? אני יכולה להיות יפה ופשוט לסתום? להגיד 'תודה' ולחיות בשקט? 

או....

או שאני יכולה לתת לזה מקום. לחשוף את זה רגע לאור. לבדוק את זה לעומק. להנות מזה?

לא יודעת, בינתיים לא כיף לי.

אעדכן 🙄

אין. זה ככה איתי. שחור או לבן.

בגלל זה אני זועקת כשמשהו מאותת לי לעבר קו הסיום.

כי אני מכירה את עצמי. אוהבת בעוצמה ובאותה המהירות כשזה משתחרר, זה משתחרר.

משהו ראשוני וטהור לא יכול לחזור להיות כזה בסיבוב השני. משהו נפגם, התקלקל, משומש.

לאט לאט הכעס דועך, הכאב מפנה מקום, האמוציות מתמתנות. פתאום מה שלפני שניה נראה כמו סוף העולם הקשה ביותר, מרגיש קצת דבילי ומשהו משתחרר ומפנה מקום. 

ובכל הזמן עד שזה קורה אני כואבת את מה שהתהליך הזה מוליד אצלי. כלום. 

זה שגרם לי לטפטף למשמע הנשימות שלו, יכול לעבור מולי ברחוב, לתת לי חיבוק ואפשר גם קפה. וזהו.

לפעמים אני אפילו לא זוכרת על מה הייתה המריבה, מה הפאקינג ביג דיל כי הכל צונח והופך, well, למשהו רגיל.

אבל אז מתחילה תקופה יפה. של זיכרונות.

פתאום אני מצליחה להחליף 'בן זונה' ב 'תודה'. 

אז תודה לך. באמת תודה.

וסע לשלום.

מעניין שיש כאן כאלה שמפרסמים תמונות.

מעניין שיש כאן כאלה שלא.

ואלה שכן, לא מתביישים להראות הכל.

אני בכלל אוהבת לדמיין. מעדיפה אפילו.

זה יוצר ציפייה שהמוח שלי מתפוצץ. והגוף שלי משתוקק.

וזה חזק.

כי כדי לראות ציצי/זין/כוס וזיון על כל גווניו, אני פשוט נכנסת לאתרי פורנו. לא?

אבל בלוג רהוט ושובב מדליק לי את הנורות וכל הרדרים בפעולה.

אין כמו זיון מוח.

אין.

ואין תמונה 😄 אבל נכון שקראתם? 

לא מאולפת. לא מחונכת. פראית. חוצפנית. מתנגדת.

אני לא רואה אופציה אחרת. 

עיניין השליטה פרץ לחיי בבת אחת ותפס אותי הכי לא מוכנה. אבל מאוד בשלה. זה בעצם הדבר היחיד שהרגיש לי 'בית' אמיתי.

פתאום נטרפתי לדעת שגם אם רק יכתוב לי 'היי' אני מתחילה לטפטף. עצם ההתארגנות למפגש גרמה לזרמים עדינים בין הרגליים שלי. כשהוא תפס חזק את הצוואר שלי והסתכל לי בעיניים, הרגשתי באמת שלו.

עכשיו, יש כאן פואנטה.

הבנה בסיסית במהותה. 

הוא השולט. אבל אני השולטת. 

אני שמה לב לקיצוניות כאן. השולטים רוצים שיחכו להם, ילקקו להם וימסרו להם את כל החורים.

ואני אומרת, אתם בכלל לא מבינים.

כשאני לא מסוגלת לשלוח תמונה לאחר, הוא שולט בי.

כשאני מרטיבה רק מהמחשבה עליו, הוא שולט בי.

כשהנשמה והנשימה שלי תלויים בו, הוא שולט בי.

הוא כבר לא בחיי וזאת השליטה האמיתית.

ואין לי כוחות או רצון למשהו אחר, שיבנה לאט ובתשוקה.

בינתיים, הוא השולט. בינתיים.