אחרי 4 שנים של קשר, שבו הוא היה הנשלט האבסולוטי שלי, הגיע הזמן לשנות מתכונת.
"באלי להתמסר."
הייתי חרמניות על התמונת מילואים שהוא שלח לי, ואמרתי זהו. זאת הפעם שהדינמיקה משתנה.
"אל תתרפי אותי אם העיניים האלו, אני רואה אותך מפשיטה אותי" הוא אמר, וצדק. העיניים שלי נמשכו עליו עם הM16 והגילוח הרשלני של צה"ל.
הוא מכיר אותי חזקה, לבושה, מתחת לרגליי. במשך כל השנים, הוא לא ראה סנטימטר חשוף יותר מהשוקיים שלי. כיבד את הגבולות שלי ונגע בעצמו ברשותי בלבד.
אתמול נפגשנו, והשיח היה שונה. כשאני מתבגרת ומדייקת את עצמי, אני רואה את זה על המערכות יחסים שלי ישירות.
משהו בשינוי שלי לאחרונה גרם לשיח שלנו להיותקצת מביך, אבל הרבה כנה, חשוף, אינטימי. כבר אז.
"בלי לרדת לך, הא?"
באותו רגע ידעתי שאם אראה אותו בצורה חשופה כזו גם אני לא אעמוד במילים שלי.
"נו מה, ככה את מכירה אותי?"
החלטנו על 5 דקות ניסיון של החלפה. הוא הפליק לי בתחת כאילו אני שטיח מלוכלך ברחובות בגדד, וגילגלתי צחוק קטן. התחת הזה יכול לקבל הרבה יותר, הוא עדיין לא יודע את זה. הוא הקשיב לכל תנועה שלי, לכל הסתגרות של הגוף ולכל רצון.
כשהוא נישק את הגב, נפתחתי. התמסרתי, מעט. הוא הרגיש את זה ורקד איתי, ופתאום כל התנועות שלנו היו אחד בשביל השנייה, לטובתו של האחר, רק חושבים על תשוקה ועל כמה גוף זה דבר יפה.
חייכתי לעצמי, אמרתי שמזמן לא הרגשתי כלכך נחשקת. כלכך נגועה בכל המקומות הנכונים.
"עכשיו תגעי בעצמך."
הרגשתי את הזקפה שלו ענקית, ואותו מתחרמן מכל גניחה שלי, נהנה מכמה שטוב לי.
זה שולט, חשבתי לעצמי. ככה נראת בעיניי שליטה במיטבה.. להתמסר למישהו שרוצה את הכי טוב בשבילך, בקצב שלך.
ההמשך יבוא, אולי.
