אני, הראש שלי, העולם.

אף אחד לא מכין אותך לראות תמונה של מישהו שאתה מכיר בצירוף נר קטן ו"ז"ל" כשאתה פותח את הטלפון. 

בינינו היו רק כמה שיחות קצרות, בעיקר ראשם ראשוני הדדי טוב ואכפתי. 

ידעתי שאתה אחלה גבר, מישהו שהייתי בוטחת בו עם המשקה שלי במועדון. יש מעטים כמוך. 

והנה, עכשיו אני ואמא שלך ואחותך ועוד עשרות אנשים בוכים עלייך. 

כמה קלישאתי, הטובים באמת הולכים מהר יותר.

ת.נ.צ.ב.ה 

להיות מישהי שהמהות שלה זה חופש ואינטואיציה 

זה לדעת שבדרכך את מוותרת על הרבה. 

מוותרת על נוחות, לסוגיה. 

נוחות של אהבה, נוחות של מקום עבודה. 

לדעת שהכל זמני לפני הצעד הבא שלך. 

נוחות של כתף להיות עליה. 

כי בסוף, זו את.

זו את והחתול השמן שלך, האינטואיציה ולקוות שהעתיד, 

העתיד מחזיק משהו ענק בשבילך. 

ששווה לוותר, שווה לוותר על אהבות שלא גורמות לך לבעוט מאושר, 

שווה להתפטר מעבודה שלא עושה לך חסד 

ושווה להמשיך ללמוד ולהתמודד. 

כי חייב להיות משהו גדול אחרי כלכך הרבה נתינה לעצמך.

כפרע עליכם. 

כמו בכל מקום שלומדים בו על קפיטליזם, מסבירים על יצע וביקוש. 

ככה העולם עובד. 

מה קורה בכלוב? הביקוש למישהי עם דופק, וגם מישהי בלי(no kink shaming)

הוא מאוד גבוהה.

לכתוב "בואי נכיר", "את רוצה שנכיר?" ,

"היי" פשוט לוקח את היצע שלכם וגורם לו רק לא לענות לכם אלא גם לאבד את הרצון לחיות. 

יש לכם פרופיל שלם של בן אדם, תנו קצת ספייס, תנו קצת משהו שיבדיל את האופי שלכם. 

אתם משמשים את הקפיטליזם לרעתכם!

לא, אני לא רוצה להכיר.

אלא אם כן אתה משעשע וחסר רחמים וקורא לי את הפרופיל ורק אז כותב. אמן.

מישהו שלא בטעם שלך, ואפילו לא באופי. 

מישהו שקצת נוחט בהומור שלך אבל גם בכלל לא. 

מישהו שלא היית צסתכלת עליו. 

אבל יש איזה דחף מוזר לנסות, למרות שאתם לא מתאימים וזה ידוע. להיכנס ולצלול ראש לתוך אגם מלוכלך מראש שלא מיועד לך בכלל. 

*זה יכל להיות פוסט עם הרגליים והתחת שלי*

אבל אין לי מנוי. 

*קרדיט לvenom שראיתי אצלה(:* 

מדפדפת בבאמבל ויודעת לקטלג לפי נשלטים ושולטים, וכאלו שאהרוס להם את החיים. 

למה גבר שולט רגיש לא נשוי זה כלכך הרבה סטנדרט?🥹

יום אחד את מתעוררת, העיניים נפקחות ואת נושמת עמוק, ומבינה שביומיים האחרונים היד שלך לא ידעה דבר חוץ מהרגשה של טלפון. שברחת עליו, בריחה רצינית, לא הליכה, מרתון.

המוח מדשדש בין כל דבר שיעביר את המחשבות על כסף, חובות,קטנים ככל שיהיו, אכזבות, געגועים לאקסית או למה ההוא עשה לי אנמאצ', שב ופרפקציוניזם.

 היד הולכת בין האינסטגרם, לטלגרם לכלוב לאפליקציה נדושה ומטפטפת מפטתיות של הכרויות, שגם שם את מסננת את כולם ונעלבת כשמסננים אותך. 

הכל כדי שלא תתערערי, הכל כדי שחלילה משהו שאת חושבת על עצמך לא יזוז ממקומו. 

הכל כדי ללכת לישון עם עיניים נסגרות כמו שער, שלא משאירות מקום לשום מחשבה להיכנס. כולן תוקפניות ומאשימות.

את שולחת הודעה לו ולזה, בורחת לאנשים שלא מתייחסים עלייך כמו שמגיע לך ונשבעת שלא תכתבי להם גם אם יפול העולם. 

הם תמיד אמרו שאת צריכה פרופורציות ואת אף פעם לא הבנת איך אפשר לא לתת לרגש את כל המקום בחדר. להרגיש אותו מחלחל ולהקיא אותו מחדש כדי להתמודד. איך אנשים מסתכלים על בעיות ואומרים יהיה טוב, כשבצדו השני של החדר אני לא נרדמת מלחץ.

ובכל זאת, אני קצת כמו ג'קל הייד. 

יש אותי ביקורתית, תוקפנית ומאשימה, שמתפלשת בחרא ואף מרשה לעצמה להשתכשך ולהיקבר בו, 

ויש אותי של עוד שבוע.

שמבינה שכל זה פשוט לא יעיל. היא תקום ותמשיך לעוד יום שבו כנראה שדברים יסתדרו, או שלא, אבל היא תתמודד ותמצא פתרון. כי זו אני. וורסטילית. נראלי.

הוא בול אותו פסקול של סירוב ברב קו, כשמעבירים כרטיס והוא לא מחויב כמו שצריך.

עם אנשים ששולחים את האימוג'י הזה- 🤣😂 לא אירונית. 

אנשים שעושים קופי פייסט בכלוב להודעות. פאקינג תקראו את הפרופיל המשחרןבלדלםדםש!**×÷,* שלי. 

שולטים שקוראים לעצמם אלפא. 

איף.

אנשים שאומרים שבורות. 

זה לא PC,

אבל בתור מישהי שנחשפה לBDSM בגיל כלכך צעיר,

ורואה כלכך הרבה אנשים,

ביבי נתניהו הוא בהחלט ובוודאות מישהו שהייתי מאוד יכולה לראות כנשלט.

עם גאג, קשור עם ידיים מאחורה בדוגי, ממלמל כן המלכה בין הריר להתנשפויות להצלפות.