הוא לא גמר בגלל קפה
אני יצאתי עם סימנים כחולים
אדוני אני מצטערת.
סוף סוף אנינ יכולה יכולה לכתוב שהמעבר מאחורי, הדירה 3/4 מסודרת והגוף המותש והדואב שלי הביא אותי להשאר עוד יומיים נוספים בבית.
״אדוני, אמרתי לו אני לבד בבית, אולי תבוא? משפילה מבט״
״07:00 בבוקר אצלך״ הוא כתב
פתאום משהו התחיל לנקר בי… אני חושבת שקוראים לזה ספק…
אדוני יגיע לבית שלי? האם זה לא חציית גבולות ברורים בין עולם הפנטזייה שלנו לבין העולם האמיתי?
אני יודעת היכן אדוני גר בארץ, אבל לא מעבר ופתאום הבנתי, הוא עומד לצעוד אל תוך הבית שלי, האמיתי, זה שחיי מתנהלים בו על מי מנוחות …
חצי לילה לא ישנתי מהמחשבות, תוסיפו לזה את סטרס המעבר והרי לכם מתכון לטעויות … משפילה מבט.
״10 דקות אני אצלך״ הוא כתב
״על ארבע, טוסיק גבוה״
״עיניים מכוסות״
״אנשק אותך״
״איזה קומה?״
עם קריאת ההודעות הללו הספק החל לתת בי את אותותיו.
משהו בי הרגיש מבוהל מעצם ההחלטה להביא את האדון שלי אליי הביתה, מטורף איך שאני כותבת את זה, ובעודי יודעת מה מחכה לי בסוף…
הדמעות מתחילות לזלוג בלי שליטה.
(משפילה מבט אדוני)
״אפשר שתגיע קודם אדוני ואז הכל?״ שאלתי בשיא התמימות
היה לי קשה לייצר את ההפרדה בין שתי העולמות בצורה שהייתה נראית לי, כל כך ברורה לאדון שלי.
״בבקשה״ הוספתי
״מה???״ הוא שאל
״בבקשה אדוני, השנייה סיימתי משהו, כל הגוף שלי כואב, חייבת קפה״ כתבתי
״אוקיי״ הוא ענה ״אז לא אגמור היום״ הוא ההמשיך
״לא!״ כתבתי לו ״אוקיי אני מתפשטת״
״קפה!״ הוא ענה
״את לא מתפשטת״
״כן אדוני״ עניתי, ״משפילה מבט״ ופתאום הרגשתי איך הספק הופך לתחושת חנק, תחושת המתח הופכת להתכווצות בבטן … וההבנה שהנה אכזבתי אותו זה ברור.
בפוסט הקודם כתבתי שאני מתגעגעת לנחת זרועו של האדון שלי, עכשיו תהיתי בתוך תוכי למה תמיד זה חייב לבוא עם תחושת אכזבה מצידי.
בא לי לצרוח!
הוא נכנס הביתה, 07:00 בבוקר, הפנטזייה שלי מתערבבת עם המציאות , כמו לראות איך מוזגים שמן לכוס מים, חיבוק ביד אחת, הוא מחזיק משהו ביד השנייה, אין לי מושג מה זה, מצד אחד אני כל כך רוצה להסתכל מצד שני אני לא רוצה להתנתק מהחיבוק שלו.
״נו, את עושה קפה?!״ הוא שאל
״כן אדוני״ עניתי והרגשתי את הקור שמגיע ממנו ואת התסכול ממלא אותי.
עברנו לספה, הוא המשיך לחבק אותי, אני מתיישבת עליו עם הבגדים ופתאום חניקה, אני שכל החיים פחדתי מחניקות פתאום מוצאת את עצמי על הגבול הדק שבין מתחרמנת בטירוף (!) לבין נבהלת עד אימה.
מפה כאילו מישהו לחץ על כפתור ה-פי 2, הכל הפך להיות מהיר יותר פתאום מהחניקה, משיכת שיער, ובלי לשים לב הזין הענק של האדון שלי בפה שלי.
״אני אהיה טובה״ חשבתי לעצמי אולי הוא יצליח לגמור.
אבל אם יש משהו שלמדתי שיש לאדון שלי זאת מילה! ואם הוא אמר משהו, באמת שצריך לקרות משהו קיצוני על מנת שהוא ישנה את דעתו.
הוא הוריד לי את המכנסיים ואת התחתונים והתחיל להצליף לי בישבן עם מקל עץ דק, שמהר מאוד הרגשתי איך הוא שורף וחורך לי את העור, אבל אדוני לא מפסיק, ואני? אני מנסה לא לזוז ועדיין מפנטזת שאולי אם אהיה ממש טובה הוא יגמור.
קומי הוא אומר לי ומושך לי בשיער, לחדר!
סחרחורת!
אני צורחת על עצמי בראש, ״תפסיקי להתלבט תחליטי עכשיו כן או לא!״
״חד משמעית כן!״ אני חושבת לעצמי, האדון שלי פה ואני רוצה אותו גם במחיר של כאב, פיזי!
אני לא בטוחה שעם הנפשי אהיה מסוגלת להתמודד…
מצד שני האדון שלי לימד אותי שאני יכולה להתמודד עם הרבה דברים שחשבתי שאין ביכולתי להתמודד איתם.
נכנסנו למיטה שלי, אדוני הפשיט אותי סובב אותי על הבטן, טוסיק גבוה כמו שהוא אוהב ולא קיבל בבוקר והצלפות בלתי פוסקות על הישבן.
כל הצלפה כזאת אני זזה ואדוני כועס, אבל אני נשבעת לכם שזה כל כך שורף שקשה לי להשאר במקום!
אני אוהבת שהאדון שלי מזכיר לי למי אני שייכת, אבל אני כל כך מפחדת שהוא כועס בעיקר כי אני לא יודעת מה מחכה לי שהוא מגיע.
״אז מה?!״ הוא אומר ״קפה אה?״ סליחה אדוני אני אומרת והוא אומר לי ״אחרי חודשיים וקצת עדיין לא למדת אה? כנראה שאת פשוט עוד לא ראוייה״
לא, אני לא בוכה, אני נושמת עמוק, המילים שלו חודרות לי כמו סכין כהה אל תוך ה-לב!
״מה? שלחתי לך יותר מידי לבבות שבילבלו אותך מפלצת?״ הוא אומר
ואני מרגישה את הסכין מסתובבת ונכנסת עמוק יותר, בא לי לצרוח!
״הגוף שלי כואב, לא ישנתי בלילה מהמחשבות, קמתי מוקדם, התגעגעי אלייך כמו חיה פצועה …״ חשבתי לעצמי, אבל סתמתי את הפה!
ראש על המזרן וטוסיק גבוה זאת מטרת העל שלי כרגע!
״בואי שבי עליי מפלצת, ותיזהרי להכניס את הכל״ הוא אומר.
אני מתיישבת רק הכיפה של הזין העצום שלו בתוכי, אני מחזיקה את עצמי לא להתיישב עליו עד הסוף וזה קשה.
עם המקל הוא מצליף לי בישבן, עם השיניים הוא נוגס לי את הפטמות, לפעמים מרגיש לי שעוד קצת והוא תולש לי פטמה, הראש שלי מביט לתקרה ואחרי הביסים המקל עובר להצליף לי בשדיים אני מרגישה שהגוף שלי בוער בא לי לצעוק, בא לי לבכות, אלוהים בא לי פשוט להרפות את הגוף, אבל אני יודעת שאם זה יקרה כולו יהיה בתוכי … ואני לא מאכזבת את האדון שלי… עכשיו שאני כותבת את זה, אני מבינה שכבר אכזבתי עוד לפני שהוא נכנס בדלת
ושוב הדמעות האלה יורדות בלי שליטה.
״תכניסי אותו עד הסוף מפלצת״ הוא אומר, אני מכניסה ובשנייה כל כולי שלו, ״אני מאשר לך״ הוא אומר ואני גומרת, ״תסביר לי איך מאכזבה, פחד תחושה שאני לא מספיקה, אתה מצליח לגרום לי לגמור בשנייה… .״ אני שואלת ואדוני? אדוני מחייך.
יש זויות שאדוני חודר אליי שאני מרגישה שיותר עמוק מזה לא יכול להיות, ותמיד, אבל תמיד הוא מוצא עוד זווית אחת שמראה לי שהנה קיבלת .. עוד קצת בפנים.
הכאב שמפלח לי את הבטן גובל בעונג, העצב מלטף את השמחה והיום הסיפוק חיבק את האכזבה!
אני כותבת את הפוסט הזה בעמידה, המחשב מונח על השיש במטבח ואני עומדת ונוטה קדימה, אני לא יכולה לשבת, הישבן שלי מסומן, הוא סימן אותי … אבל הוא לא גמר.
אחרי שגמרתי, מצצתי לו ועשיתי לו מסג׳ רק רציתי שהוא יחבק אותי, אדוני בא, נשכב מאחורי וחיבק אותי.
״אדוני״ אמרתי לו ״אני מתחננת שתגמור״.
״לא!״ הוא ענה
״בבקשה״ שמעתי את עצמי חצי מזדעקת ואדוני אמר…
״העדפת קפה הבוקר, הרי את יודעת שאם היית מתפשטת וממתינה כמו שביקשתי הייתי מאשר לך קפה במיידי, אבל מסתבר שאת יודעת הכי טוב ולכן אני לא אגמור היום״
״אני יוצא מפה יותר חרמן ממה שהגעתי״ הוא אומר ״ואני רוצה שתזכרי שבגללך לא גמרתי״ אני מרגישה את האכזבה בקול שלו.
אז אדוני לא גמר בגלל שאני הייתי חייבת קפה
הטוסיק שלי מלא בסימנים כחולים
ואני אולי גמרתי אבל רף התסכול שלי מרקיע שחקים.
שוב הדמעות יורדות, אלוהים מה יש לך? תפסיקי!
אני מרגישה שאני זקוקה לחיבוק מאדוני, רוצה שיגיד לי שהכל יהיה בסדר, שהוא שלי ושהוא שמח שלמדתי משהו.
אבל היום א׳ האדון שלי עסוק בטירוף ואני מפחדת להפריע לו .. אז אמתין בשקט ליחס ממנו.
נשארתי בבית היום כי כואב לי הגוף, עכשיו גם צורב לי בנשמה.
״מטומטמת!״ אני חושבת לעצמי ממש ברגעים אלו, קפה?!?!?!?!
באמת?!?!
זה באמת היה שווה את זה?
חד משמעית לא!
אני מנגבת את הדמעות ונכנסת למיטה, הגוף שלי והנפש צורחים שהם זקוקים למנוחה!
ואני?
אני זקוקה לו לאדון שלי.
אדוני אני שלך ואני יותר ממקווה להיות ראוייה לך כל כך.
המפלצת שלך