מה עושים עם כמיהה שמתעוררת?
עם רצון למשהו שאני לא מכירה?
איך אוכל אי פעם לשכנע את עצמי שמצאתי מישהו שלא ידעתי שקיים ?
הרצון להתמסר אליו.
טוטליות מוחלטת אינה נולדת מן ההגיון כך נראה לי; היא יותר כמו הד בחלל, צל שנוצר מריקוד של האור והחושך, חלום…
ואם זה אכן חלום איך נדע האם הוא אמיתי? האם מכה תספיק? הצלפה? ליטוף? או אולי חדירה כוחנית וליטוף?
האם הכמיהה אמיתית ? או שמא היא מעידה על טירוף?
התמסרות היא לא בקשה…במיוחד לא ההתמסרות ההתמסרות אלייך;
ההתמסרות אלייך נעשית מרצון טהור, מרגש שאינו מוכר לרבים מאיתנו.
ההתמסרות אלייך אדוני, מגיעה מהמקום הכי עמוק שנדמה לי שידוע לי, הכי חבוי, הכי נסתר… הכי רוצה לפרוץ מבלי שאדע על קיומו כלל, מה אנחנו יודעים בכלל?
ואז, עם בוא האדם המתאים, איתך אדוני, האיש הנכון, זה שיכול להכיל את זה, לנהל את זה ולשלוט בזה יש תחושה שהמפץ הגדול הפנימי מתרחש… והכמיהה מתממשת;
וכשזה קורה, אני מגלה שהשלם גדול מסך חלקיו, שהמציאות עולה על כל דמיון ושאתה אדוני מגשים לי חלומות שלא ידעתי שאני יכולה להרשות לעצמי לחלום.
כמו מילות השיר הידוע:
כשזה עמוק עוצר כל העולם
ואת קוטפת כוכבים
כשזה עמוק, עמוק
את מרגישה שלתמונה
נוספו המון צבעים
…
כשזה עמוק הרוח כמו נושאת אותך
למקומות זרים
כשזה עמוק, עמוק
שלגים של כעס בתוכך
בן רגע נמסים
ואתה?
אתה בתוכי אדוני, הכי עמוק שיש, על כל המשתמע…
ואני?
אני שלך אדוני… לתמיד!
