סיפרתי לחברה שהשארתי לה מגירה בארון.
''עוד אחת שמשתלטת לך על החיים?''
לכל אחת בחיים שיצאתי איתה הקדשתי מגירה, אצלי בארון.
לכל אחת בחיים שיצאתי איתה היה חדר משלה בלב שלי.
וכל אחת השאירה אצלי חפץ כלשהו שמשמש אותי עד היום.
קופסה שלמה של זיכרונות נמצאת לי מתחת למיטה (ובתוך הראש) כבר עשור.
נוסטלגיה
חברות
אהבה ישנה
משפחה
מילים שנוגעות בי חזק.
"תמיד נתת את הלב והנשמה שלך לכל אחת מהן. אתה המאהב המושלם, הלוואי עליי מישהו כמוך"
האומנם?
זה נכון שנתתי את הלב והנשמה.
לא ישנתי לילות, דאגתי, אהבתי, קניתי מתנות והחמאתי בלי סוף.
האם כל זה היה מאהבה אמיתית או פחד שיעזבו אותי?
"בסך הכל רציתי מישהי שאוכל לאהוב. לתת לה, להשקיע בה, לשמח אותה, ושהיא תתן לי אהבה בחזרה.
מתי הפחד מנטישה יגמר?
הוא פוגע לי בשמחה, בשקט הנפשי, בהנאה, וביכולת להקשיב במלוא תשומת הלב.
באמת היית רוצה מאהב כמוני?"
"השאלה אם אתה נותן מעצמך מתוך אהבה או מתוך פחד.. "
כמה נחמד זה היה אם האחת שאהבתי הייתה מוכנה לקחת יותר ממגירה בארון,
בלי לגרום לי לפחד שיום אחד היא תרוקן הכל,
ותשאיר אותי עם עוד חפץ שיכנס לארגז הזיכרונות