היה לי פעם ילד.
הוא לא היה שייך לי,
אבל הוא היה קצת שלי,
אפילו אם לרגעים קצרים.
אהבתי אותו, כן.
אפילו שהוא לא היה שלי.
לא הייתה לי באמת ברירה, הוא היה שייך לאישה שאני אוהב.
אבל הגיע יום, שאהבתי גם אותו.
וכשאותה אישה שאני אוהב החליטה ללכת, היא לקחה גם אותו.
ומה יכולתי לעשות? הוא לא היה שלי,
אז נאלצתי להתנתק פעמיים, גם ממנה וגם ממנו..
והיום אני לא יודע למי אני מתגעגע יותר, אליו, אליה, למשפחה שהם נתנו לי, או שחשבתי שהם יתנו לי.
ואני לא תמיד בטוח מי מהם הסיבה לדמעות.
אף פעם לא הייתה לי משפחה כזאת, שרציתי.
אז זה כואב עכשיו, כי כשחשבתי שסוף סוף יש לי אחת משלי - כשסוף סוף מצאתי את המקום שלי,
נאלצתי להתנתק.
ולמרות שהוא לא היה שייך לי, הניתוק כואב כאילו הוא כן.
ואפילו אם זה היה רק בראש שלי, הוא עדיין חסר לי. כאילו הייתי אבא שלו באמת.
ואין לי דרך לומר את זה אחרת,
אני פשוט מתגעגע למשפחה שלי.
הכאב הזה הוא כמו זיכרון חי, כזה שלא מרפה. אבל עם הזמן, למדתי לחיות איתו. אולי זה מה שהאובדן הזה לימד אותי – איך להחזיק בזיכרונות היפים גם כשהם מכאיבים, איך להמשיך קדימה עם הקושי עד שאמצא את המקום שלי, ואולי למדתי שלפעמים אנחנו מקבלים מתנות קטנות ויקרות, גם אם הן לא נשארות איתנו לנצח. היום אני מבין שהרגעים הקצרים האלו לימדו אותי מה אני מחפש באמת, ושיום אחד אולי תהיה לי משפחה משלי, מלאה באהבה, בזיכרונות וברגעים שאוכל לשמור קרוב ללב.
אני מצטער על הדרך שבה דברים קרו, הייתי רוצה שזה יראה אחרת. הייתי משנה לא מעט. לפחות שהיום לא הייתי צריך לחיות עם השאלה שאני חיי איתה "ומה אם?"
ומה אם היום הייתה לי משפחה..
