אני מניח שהסיבה העיקרית שנפגעתי ממך היא כי כשאני בחרתי בך את לא בחרת בי בחזרה.
תמיד אהבתי אותך. לא בקטע זוגי, אבל תמיד היית עמוק בלב שלי. כבר מהשיחה הראשונה.
מדהים איך הפכת להיות כל כך קרובה כל כך מהר מסתם פוסט שלא באמת חשבתי שיצא ממנו משהו.
עברו הימים, הכרנו אחד את השניה ברמה שלא הכרתי אף אחד אחר בחיי.
כל יום היינו יחד, כל הזמן. הייתי אצלך בבית כל היום ואז כשחזרתי לבית שלי עוד המשכנו לדבר בטלפון.
כל הזמן היית בראש שלי, ואני יודע שגם אני הייתי בשלך.
אני זוכר את הפעם ההיא שלא שלחתי לך הודעה במשך 3 שעות, סתם בשביל לראות איך תגיבי, ואת אמרת לי "תקשיב לא דיברנו 3 שעות וזה הרגיש כמו נצח".
את צודקת, היינו קצת מכורים.
הגיע עוד אחד מהימים שעזרת לי לעבור קושי שלא ידעתי איך הייתי עובר אותו בלעדייך, והלב שלי, באופן דיי טבעי, הבין שאת האחת שהייתי צריך כל חיי.
השתדלתי לא לתת לזה להשתלט עליי כי ידעתי שאת לא רוצה את אותו דבר. אבל כשהבנתי שמפה אין דרך חזרה, אמרתי לך שאני בוחר בך.
ואת לא בחרת בי בחזרה.
האמת היא שאת בחרת בכל אדם אחר שהוא לא אני.
"אתה לא הטעם שלי, אני לא אוהבת את איך שאתה נראה, את איך שאתה מריח ואני לא רואה את עצמי בונה איתך בית".
לא חשבתי שזה יפגע בי כי תמיד היה לי ביטחון עצמי גבוה, אבל איכשהו זה נכנס לי עמוק מתחת לעור, לבשר, לעצמות וזה תקוע שם כבר תקופה.
לפני כמה ימים מצאתי את עצמי אומר לחבר "אני מקנא במי שהיא תבחר להיות איתו".
את אישה מדהימה, אני באמת רואה אותך ככזאת. במשך תקופה ארוכה קיוויתי שתשני את דעתך ותבחרי בי בחזרה וזה לא קרה.
ואני עובר עכשיו תהליך עם עצמי, תהליך קשה וכואב שיעזור לי להחלים ממך, לקבל את העובדה שבחרת במישהו אחר שיהיה לצידך ויעביר איתך את שאר החיים.
אני אוהב אותך
והלוואי שהיית פה עכשיו בשביל לשמוע אותי אומר לך את זה
אבל את לא תשמעי אותי אומר לך את זה,
כי את בחרת
להיות עם מישהו אחר.