יום שישי בערב הגעתי הביתה והתחלתי לחשוב עליה. בערך יומיים כבר בקושי חשבתי עליה. דמיינתי אותה מקשיבה לי והתחלתי לספר לה מה אני מרגיש ומה הרגשתי אליה -
היא שואלת אותי:"אתה לא כועס עליי?"
ואני אומר לה ש"לא, ממש לא"
והתחלתי לדבר איתה, ולומר לה שאני מתחרט על איך שהתנהגתי אליה, שאני לא חושב שהיא אשמה בכלום.
התחלתי לספר לה על העבר שלי - שהרבה אנשים עזבו את החיים שלי. שהרבה בנות זוג עזבו את החיים שלי. ושבשלב מסוים מסתבר שאתה מתחיל לפחד.
אף פעם לא פחדתי. תמיד נתתי לבת זוג החדשה שלי הזדמנות מלאה. אבל הפעם זה היה שונה - הפעם פחדתי ממש, ואפילו לא הייתי מודע לזה. אז הצבתי חומה בייני לבינה. זה הרגיש כאילו יש בי חלק שמתנתק בכל פעם שאני צריך להביע רגש.
סיפרתי לה את זה ואז התחלתי לבכות. אבל מזה לבכות.. התפרקתי. כי עכשיו, אחרי שהיא עזבה, אני מבין כמה אהבתי אותה. פתאום הבנתי כמה היה לי כיף איתה וכמה אני מנותק בכל פעם שאני "אמור" להרגיש משהו.
אז בכיתי, ופתאום נהייתה לי הקלה בבטן. בימים האחרונים יש לי כאבי בטן אקראיים ולא כל כך הבנתי למה, ועכשיו נראה הגיוני שאני מדחיק לחץ ורגשות. כמו שהפסיכולוג שהיה לי אמר לי פעם: מה זאת הדחקה? זה כשיש לך רגש חזק ואתה אפילו לא יודע שהוא קיים.
ואחרי הפרידה קצת הופתעתי כמה קשה לי. הרי "לא אהבתי אותה" בזמן הקשר. אבל עכשיו אני מבין - אהבתי אותה כל כך שפשוט הדחקתי את זה בלי כוונה. ואני עוד בתהליך של להבין למה זה קרה. זה באמת היה רק פחד? פחד כל כך חזק? ואם כן, ממה בדיוק פחדתי?
תגלית חדשה בחיים שלי.
לפחות עכשיו אני לא צריך להרגיש אשם שגרמתי לה לעזוב. עכשיו אני יודע שזאת לא בדיוק הייתה אשמתי. שאפילו לא ידעתי מה אני מרגיש אליה.