הצבתי ביני לבינך חומה.
גבוהה, אטומה, כמעט בלתי נראית - אבל היא הייתה שם.
לא כדי להרחיק אותך. כדי להגן עליי.
כי כבר נשרפתי בעבר. כבר פתחתי את הלב פעם - ויצאתי משם מרוסק.
ואת?
נגעת בקצה של החומה בעדינות.
לא ניסית לפרוץ, לא דרשת.
רק חיכית. והיית שם.
לפעמים ניסית לטפס עליה, או להתגנב באישון לילה.
ובכל פעם השארתי אותך בחוץ.
ביקשת שאהיה שלך.
וראיתי את הכאב בעיניים שלך.
ולמרות זאת בחרתי להשאיר את השער סגור.
והמשכת לחכות.
ולאט לאט...
התחלתי לפתוח את השער.
קצת בכל פעם. מבט, מגע, שיחה באמצע הלילה.
פירור אחר פירור של אמון.
ואת נשארת - או לפחות כך חשבתי.
וכשהשער כבר כמעט נפתח לגמרי, כשכבר ראית אותי, באמת -
אז ירית.
לא הלכת לפני. לא בחרת לוותר מראש.
חיכית לרגע שבו אהיה הכי פגיע -
ואז עזבת.
אני יודע שזה לא היה בכוונה.
אם היית הולכת קודם - החץ אולי היה נתקע בחומה.
אבל עכשיו, כשהשער היה פתוח - הוא פגע ישר בלב.
ואת אולי לא תדעי את זה לעולם,
אבל אם היית מחכה עוד רגע -
היית נכנסת.
והלב הזה, שהשארת פצוע ומדמם - היה שלך.