הזכרון הראשון שלי הוא שטבעתי בים. הייתי בת ארבע בערך. ההורים שלי הניחו אותי על סירת גומי מתנפחת במים הרדודים. גל שהגיע משום מקום, כלומר מהים, הפך את הסירה כשאני בתוכה. אני נלכדתי בין הקרקעית לסירה כשהמים ממלאים את הרווח שנוצר. אני ממש זוכרת את התחושה. הסירה מעלי והמים נכנסים מתחתיה, מערבלים ומכסים אותי.
זה לקח כמה שניות עד אבא שלי הגיע ופשוט שלף אותי מהמים. אני זוכרת את הידים שלו תופסות אותי חזק ומוציאות אותי מהמים. את הרגע שהמים שכיסו אותי התחלפו בשמש, באוויר ובפנים שלו. צוחקות ומרגיעות.
בנסיונותי להבין מהיכן מגיע הצורך שלי בשליטה - עלי כנשלטת- אני נזכרת ברגע הזה. הרגע שאבא שלי שולף אותי בידיים בטוחות מתוך המערבולת. כמה חוסר אונים יש ברגע הזה, ואיזה תחושת בטחון צומחת ממנו. התחושה שיש מי שמחזיק אותי, מציל אותי מהמערבולת. נותן לי שוב אוויר וודאות.
אני לא טובעת יותר. יש מי שמחזיק אותי.