הים שבפנים

מסתבר שבסוף כולם צריכים אהבה. אהבה רכה ועוטפת. השולט.ת, הסאדיסט.ית, המזוכיסט.ית, הקיניק.ית, הנשלט.ת, הוינילי.ת. לפעמים זה מפחיד להודות בזה. כמעט בלתי אפשרי. לפעמים הצד השני שוכח שזה המצב. אבל בלילה בלילה רגע לפני שאנחנו נרדמים ובהמון רגעים אחרים- כולנו צריכים רגע אחד שיאהבו אותנו באמת. ❣️

לפעמים נדמה לי שכולנו כל כך שקועים במה שאנחנו רוצים, חושבים שצריכים, קובעים גבולות, מגדירים הגדרות, שאנחנו שוכחים להרים עיינים ופשוט להסתכל במי שנקרה בדרך. אנשים. חלק טובים. שליטה נכונה, כבר אמרתי, צריכה להגיע ולהתקבל ממקום טוב. חפשו אנשים שבמהות הם טובים. גם אם להפליק זו הפעילות החביבה עליהם. ותהיו טובים גם אם מה שאתם הכי אוהבים זה להקיז קצת דם...

חשיבת ברירת מחדל היא החשיבה המופעלת כשהמוח שלנו לא עסוק במשימות. כשאנחנו נחים או בוהים. יש תורות של המזרח שטוענות שחשיבת ברירת המחדל שלנו היא שלילית. במצב של העדר משימות אנחנו נחשוב מחשבות של דאגה. מה יהיה? מה יקרה? . מאחר שזה מצב לא נעים אנחנו ממהרים להעסיק את המוח שלנו. גולשים ברשתות, צופים בטלויזיה וכו. כל פעילות שתעסיק את המוח ותסלק את מחשבות ברירת המחדל. הרעיון של חלק מתורות אלה הוא שצריך לנסות לשהות בתןך מחשבת ברירת המחדל. לחקור אותה. לא לנסות ישר לגרש אותה.

וזה מביא אותי לשאלה אם סשנים של שליטה הם לא בעצם ניסיון לגרש את מחשבת ברירת המחדל. להיות במקום שהמוח שלנו ממש ריק. לא דואג. אני יודעת שעבורי זו הסיבה לסשנים בחלק מהמקרים. להיות במקום הזה שאין כלום בראש. אם זה ככה אז אולי במקרים האלה שווה לעצור. לשאול את עצמי למה אני צריכה סשן. אם המטרה היא לברוח ממחשבת ברירת המחדל אז אולי לנסות להתמודד עם המחשבה ולא לברוח לסשן. ואולי הכל הפוך. אולי השליטה עבורינו היא מחשבת ברירת המחדל?

רובינו רוצים נואשות שמישהו יראה אותנו. ממש יראה אותנו . לחלקנו שליטה מספקת את הצורך הזה. לשלוט או להשלט משמעם שמישהו רואה אותי. הכוון, מלמעלה או למטה פחות משנה. בשני המקרים העיקר הוא שמישהו רואה אותי. 

הזכרון הראשון שלי הוא שטבעתי בים. הייתי בת ארבע בערך. ההורים שלי הניחו אותי על סירת גומי מתנפחת במים הרדודים. גל שהגיע משום מקום, כלומר מהים, הפך את הסירה כשאני בתוכה. אני נלכדתי בין הקרקעית לסירה כשהמים ממלאים את הרווח שנוצר. אני ממש זוכרת את התחושה. הסירה מעלי והמים נכנסים מתחתיה, מערבלים ומכסים אותי. 

זה לקח כמה שניות עד אבא שלי הגיע ופשוט שלף אותי מהמים. אני זוכרת את הידים שלו תופסות אותי חזק ומוציאות אותי מהמים. את הרגע שהמים שכיסו אותי התחלפו בשמש, באוויר ובפנים שלו. צוחקות ומרגיעות. 

בנסיונותי להבין מהיכן מגיע הצורך שלי בשליטה - עלי כנשלטת- אני נזכרת ברגע הזה. הרגע שאבא שלי שולף אותי בידיים בטוחות מתוך המערבולת. כמה חוסר אונים יש ברגע הזה, ואיזה תחושת בטחון צומחת ממנו. התחושה שיש מי שמחזיק אותי, מציל אותי מהמערבולת. נותן לי שוב אוויר וודאות. 

אני לא טובעת יותר. יש מי שמחזיק אותי.

מכירים את התחושה הזאת שיש כשעומדים על מקום גבוה ממש ומביטים מטה? מצד אחד הפחד ליפול או שמישהו ידחוף אותך. מצד שני תמיד עוברת בראש המחשבה - ומה אם אקפוץ ?

מסתבר שלצרפתים יש כינוי לזה- אהבה או משיכה לריק. לכלום.כך למדתי אתמול כשצפיתי בטלויזיה 

חשבתי על זה שסשן מאוד דומה לזה. יש פחד ליפול, להדחף אבל גם רצון לקפוץ. כדי להגיע לרגע המזכך שאין כלום בראש מלבד ריק. 

אהבה לריק. 

אני שונאת להקיא. כלומר, ממש שונאת. לוקח לי שעות עד שאני מצליחה לשחרר את הגוף ולאפשר לזה לקרות. 

אז איך זה שכל מה שבא לי לעשות עכשיו זה להקיא את כל המילים שבלעתי, את כל העלבונות, הכעס, הצער, האכזבות, הוויתורים.

להקיא עד שאהיה ריקה וקלה. 

כל יום כמעט אני מנקה את החלומות שלי. שלא ישארו. חס וחלילה שלא תהיה לי תקווה.