את היית באובססיה. מאז שנפרדנו ניסית לשלוח לי מסרים. חסמתי ואת כל פעם מצאת דרכים יצירתיות ליצור איתי קשר. הכי מתוחכם היה לשלוח לי note משותף בגוגל keep. בסוף התקשרת מטלפון אחר וככה תפסת אותי. ואני נמסתי כששמעתי את הקול שלך והתמלאתי כאב כששמעתי שרע לך ואת צריכה לדבר. ידעתי שזה לא רעיון טוב להיפגש אבל אני עדיין אוהב אותך ועדיין איכפת לי ממך. לא פחדתי שתגררי אותי לקשר מחדש. אני חזק מספיק ומבין מספיק שזה לא טוב לי.
ואכן ניסית. לרגע היה נראה שאני אשכרה שוקל את זה. אבל ברגע שאת לא לידי, השכל חוזר לפעול ומשתלט על הרגש.
עמדתי על שלי והבטחת שאת משחררת. בלי קונפליקטים ובלי רגשות טינה. ביקשת חברות בפייסבוק מחדש. הסכמתי. נראה שאת עומדת בהבטחתך בינתיים. ועכשיו אני מחכה לכל פיסת מידע שאני יכול לדלות עלייך. אני לא רוצה ליצור קשר. אני לא רוצה שנחזור. אבל אני כן דואג לך. כן מעניין אותי מה קורה איתך. אני באמת רוצה שיהיה לך טוב. אם היית מוכנה, הייתי שומר איתך על קשר ולו רק כדי לתמוך מדי פעם. היית זקוקה לי מאד. ייצבתי לך את הרגליים על הקרקע. הלוואי שיהיה או שכבר יש לך מישהו כזה. גם אם זוגי וגם אם לא.
אני מניח שזה חלק מתהליך הריפוי שלי. קשה לי לחתוך באבחת חרב. יקח לי זמן לשחרר. לעולם לא אפסיק לאהוב. לעולם לא יפסיק להיות לי איכפת.
אז רגע, עכשיו אני האובססיבי? אני באמת תוהה עם עצמי. למרות שאני לא מנסה ליצור קשר. אני לא רוצה אותך בחזרה. אני כן מתגעגע לחברה הכי טובה שלי. למי ששיתפנו אחד את השנייה בהכל. אני רק רוצה לדעת שאת בטוב ושיש לך תמיכה. אני מקווה שאת באמת ממשיכה הלאה. הלוואי ויום אחד בעתיד נדבר ותספרי לי שיש לך מישהו נפלא בחיים. יעשה אותי מאושר לדעת שאת מאושרת.