The Rock

קלטתי משהו. משהו שיכול להיתפס כשלילי אבל מרגיש לי חיובי.
ברגע של חשש של האם לומר לה משהו או לא, עצרתי את עצמי לרגע ואמרתי לעצמי: מה הכי גרוע שיקרה אם תגיד?
ועניתי שבמקרה הכי גרוע זה יהיה משהו איום ונורא והיא תרצה להיפרד ממני...
אוקיי.. ואז מה?
אני אהיה עצוב אבל... כלום. הכל יהיה בסדר. זה לא שלא איכפת לי לאבד אותה. איכפת לי מאד. אבל אני אשרוד. אני לא צריך אותה. אני רוצה אותה.
אסתדר יפה גם לבד. זה מצד אחד מרגיש לי קר ולא רומנטי ומצד שני זה מאפשר לי להיות הכי פתוח ואותנטי איתה. כי אין בי פחד או ניסיון להרשים. יש רק אותי. כמו שאני.

זה לא ניתוק רגשי, לא אדישות, לא זלזול בקשר

זו אי-תלות.

וזה הדבר היחיד שמאפשר אינטימיות אמיתית ובריאה.

אני שמח שנתתי ליקום לעשות את שלו.
הבחורה החמודה ששמתי עליה עין, זו שיש לה עבודה יציבה וטוב, אינטליגנטית, נראית מעולה, מצב יציב עם הגרוש, מצחיקה... נראה שהיא לא פנויה רגשית לזוגיות. אני שמח שלא עשיתי שום מהלך ואנחנו יכולים להמשיך כרגיל כקבוצת חברים.

הבחורה השנייה, זו שמצב החיים שלה בכאוס, התגלתה כבחורה מאד יציבה רגשית, יודעת מה היא רוצה, לא מחפשת עוגן אלא אדם בצד השני שיראה אותה ושהוא יתן לה לראות אותו. העניינים התפתחו.
שיתפתי אותה בחששות שלי. גם מהמצב שלה וגם מאיך שאני עלול להגיב לכאוס שלה - שאחליק באלגנטיות לתפקיד המגן, המציל... שאוותר על עצמי - לא כי היא ביקשה אלא כי זה הטבעי שלי. ואז, כשזה מאוחר מדי, אבין וארצה לקום וללכת.

היא הקשיבה. לא שפטה. לא התחננה. קיבלה הכל באופן שקול. הציעה פתרונות זמניים למצב. ביקשה תקשורת ולבסוף גילתה הבנה לכל החלטה שאקבל.
בשיחות שלנו גיליתי אישה חדה, חכמה, מצחיקה, עם יכולת ניתוח פנומנלית, אמפתית, שקולה, מחוברת לעצמה ולקרקע, נראית בדיוק כמו שאני אוהב... לא רזה מדי, לא גדולה מדי, יחסית גבוהה, מלאה במקומות שאני אוהב... ואולי אחד הדברים הכי חשובים, למרות שהשארתי אותו לסוף, נמשכת אליי בטירוף!!!


החלטתי לצעוד איתה ולראות לאן הדרך הזו מובילה. מרגיש שמצב חיים זה זמני אבל היא חד פעמית. לא מתכוון לתת להזדמנות כזו לחמוק ממני.
אני לא יודע מה יהיה בעתיד. אבל כאן, עכשיו, זה המקום שאני רוצה להיות בו.

יש לי קבוצת חברים חדשה. בתוכה בחורה מהממת!! היא סופר נחמדה אליי, נראה שאפילו קצת מחפשת את תשומת ליבי, מתקרבת.. אחרים בקבוצה אמרו לי שהם גם שמו לב. מצד שני אני לא בטוח אם היא סתם נחמדה כי היא כזו. אני לא רוצה לפתוח משהו כי אם היא לא מעוניינת אני עלול לגרום לקרע בקבוצה.
ניסיתי להחזיר חום וקירבה עדינה ולא קיבלתי סימן מפורש בחזרה.
החלטתי לא להחליט. לתת עוד טיפה זמן להבין. פעם חוסר ודאות היה הורג אותי. היום אני מוכן לתת לו להיות.

במקביל, עוד מישהי התחילה איתי בפייסבוק. היא חמודה, רגישה, נראית מעולה ועפה עליי. זה כיף. אני לא אשקר. אבל נראה שהחיים שלה במצב כאוטי והיא זקוקה יותר לעוגן מאשר שהיא פנויה לזוגיות בריאה. היא יודעת את זה. היא אמרה בעצמה. אבל אנחנו כרגע זורמים.
נפגשנו אתמול. עפו קצת ניצוצות. הרגשתי שיכלתי לעשות בה מה שרציתי אבל מה שהכי רציתי באמת זה לכבד אותה ולא ליצור לחץ שגם ככה היא כבר חווה.
נתתי לה רק טעימה קטנה. שישאר טעם של עוד.

אמנם התחושה הזו של השפע היא נהדרת אבל להרגיש שאני שייך למישהי והיא שייכת לי היא הרגשה הרבה יותר טובה!

התחילה איתי מישהי בפייסבוק. נהנתי מתשומת הלב. עפה עליי. נחמד סה"כ.
דיברנו קצת ועלו לי חששות אבל לא התכוונתי לפסול ישר.
ניסינו לקבוע דייט אבל התקשנו למצוא משהו ששנינו בנוח איתו.
היא רצתה באולינג או סרט. אני רציתי בית קפה או פאב.
הצלחנו להסכים על סרט אבל לא על איזה סרט.

בשלב הזה כבר הייתה לי הרגשה שזה לא זה אבל אמרתי לעצמי שהזדמנויות קורות וצריך לנצל אותן.
הצעתי להיפגש אצלי בבית ונראה שהיא חיכתה שאציע. הבנתי לאן זה הולך.
היא הגיעה, לבושה מאד חושפני, נראית פחות טוב מהתמונות שלה. נראית מבוגרת מהגיל שלה ב 10 שנים לפחות.
היה ברור שאנחנו לא מתאימים וגם היה ברור מה אנחנו עושים פה.
אחרי שיחה קצרה הצעתי אוכל וסרט בבית. תוך 10 דקות היא כבר קפצה עליי.
עשינו כמה סיבובים טובים והיא הלכה.

פעם הייתי מתבייש. כועס על עצמי שנכנעתי ליצרים.
היום אני יודע בדיוק מה זה. לא רדפתי אחרי זה. לא חיפשתי את זה. פשוט נתתי לדברים לקרות מעצמם. נהנתי והמשכתי הלאה.
בלי כעס, בלי אשמה, בלי חלומות, בלי פנטזיות.
רוגע ושלווה...

רציתי לחכות קצת. היא לא אפשרה. סיימתי את זה. עוד אחת באה, עוד אחת הולכת... לא קל להיות מדוייק, להבין בדיוק מה לא טוב לי ואז להחליט שאני לא נשאר רק כדי לא להיות לבד, רק בשביל לקבל חיבוק, רק בשביל סקס.

אני אמור להיות מתוסכל... אבל במקום זה אני בוחר להרים ראש ולהביט אל האופק. against all odds
אמשיך לקוות, אמשיך להאמין ברומנטיקה, אמשיך לחפש את האחת שלי, אמשיך להיות פתוח להזדמנויות שהיקום מזמן לי. היא שם, איפשהו. אנחנו נמצא אחד את השנייה.

חשוב לזהות דינמיקה רעילה. לא כי הבנאדם רעיל אלא כי זה מפעיל משהו לא טוב אצלנו. כי זה גורם לנו לחזור לדפוסים ישנים שחשבנו שהכחדנו.

רציתי כבר לסיים. אבל במשפחה הקרובה קצת יעכב את זה.
אמשיך לתמוך ולהיות העוגן כי אין לך אף אחד אחר. אבל מיד אחרי השבעה אהיה כן איתך. למשוך את זה יהיה לא הוגן כלפי אף אחד מאיתנו.

הייתי מאד רוצה לוותר קצת על הכאב הזה... אבל צריך שתהיה מישהי מיוחדת לידי כדי שארגיש שאני יכול לשחרר אותו.

לפחות הפעם זה ממקום רגוע ומיושב ולא מתוך פאניקה או יצר.
אני נוכח ברגע. אני עם עיניים פקוחות. בוהה במראה ולא מסיט מבט. רואה את הכל. גם את הטוב וגם את הפחות. יודע איפה אני חלש יותר ומנסה להתחזק.

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=179754&postid=1803376

למה כל בחורה מתאהבת בי כל כך מהר אבל לא באמת מעוניינת או מתעניינת בצרכים שלי? למה אני חייב ליזום הכל? למה אף פעם אין יוזמה מהצד השני? למה בטקסט היא כותבת לי דברים שמטריפים אותי ואז בפגישה (בדיוק כמו בשיר של בלינק 182) והיא פותחת טלויזיה בדיוק שהעניינים מתחממים? מה זה??????

ואז בסוף הפגישה... היא רק אומרת לי כמה אני מעולה וכמה היא מתאהבת עוד יותר 🤷‍♀️🤷‍♀️🤷‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️
מישהו יכול להסביר לי את ההזיה הזו?

כי למה אני תמיד שם את הצרכים והרצונות של האישה שאיתי קודם, את זה אני יודע... למה חשוב לי קודם כל שהיא תהנה, שהיא תגמור לפחות 3 פעמים (השיא שלי הוא דו ספרתי... סביב 10 הפסקנו לספור) לפני שאני בכלל מתחיל לחשוב על עצמי... את כל זה אני יודע מצויין.

אני רק לא מבין יוזמה והדדיות ברמה הרעיונית והטקסטואלית ואז בפועל - כאילו כלום.


מניח שאין טעם למשוך את זה סתם. עוד שעתיים היא פה. נפתח את זה בצורה נעימה ומכבדת. הדרך היחידה שאני מכיר.
מקווה לשלוח אותה הביתה עם כאב גרון.

הייתה לנו שיחה היום על כל הסיבות שאנחנו חושבים שלא נהיה מספיק בשביל השני.
לא ניסינו להגיע לשם. זה גם לא היה במודע.
פשוט פתחנו חששות בצורה ישירה, נקייה וברורה.

הבנו ששנינו חוששים אבל שנינו רוצים להיות פה. שנינו רואים את ה"חסרונות" של האחר ובכל זאת בוחרים להיות פה.
כי נעים לנו. לא מתוך צורך או הכרח.

אז אנחנו לא אומרים את המילה שאסור לומר (דמבלדור כמובן, זו המילה האסורה 😜) אבל הרגש של שנינו מאד חזק ואנחנו בוחרים להתמסר אליו. אחד אל השנייה.
להבין שאנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד ואמנם שנינו פה כדי להישאר פה לנצח אבל אי אפשר לדעת מה יהיה מחר אז ננצל את מה שיש עכשיו ונקווה שזה יספיק לא רק ל 8 ימים אלא להרבה יותר... לחודשים, לשנים... כמה שיתאפשר לנו.