The Drifter

פעם הייתה מישהי לשיר לה את זה. ושרתי. ואהבתי. נתתי מעצמי הרבה מעבר ממה שהגיע לה. ונפגעתי.
ואני רוצה לתת את זה שוב. אני מתגעגע לתת את עצמי. להתמסר.

וכבר לא כזה איכפת לי אם יגיע לה או לא. אני אוהב את עצמי יותר כשאני נותן. כשאני מעניק. כשהלב שלי מונח גלוי על השולחן.
ונכון, זה מתכון לאסון, אני יודע את זה אבל ברגעים כאלה מייאשים אני מרגיש שזה שווה את הכאב.

יצאתי לדייט. התחיל מקרטע. שיחות טלפון מאד לא זורמות בעיניי והרבה מבוכה. אבל הרגשתי שיש שם משהו. אולי זה היה בגלל קשיי שפה ותרבות כי היא עולה חדשה יחסית אבל מחזיקה שיחה בעברית בצורה פנומנלית.
שיקפתי לה את הכל. מסתבר שהיא חשבה השיחות היו מעולות ויצאתי אהבל כי מצד אחד הצבעתי על משהו שהרגשתי שלא היה טוב ומצד שני עדיין רציתי להיפגש.
נפגשנו.
דייט של כמעט 5 שעות. נהנתי. קצת הפריע לי שהיא יותר "גדולה" מהתמונות שלה אבל לא דיל ברייקר בשום צורה.
בשלב מסוים ישבנו ממש קרוב. ליטפתי אותה. בהתחלה את היד, אחרי זה את הגב, ואז את העורף... היא לא הגיבה. לא לחיוב ולא לשלילה. היה רגע של שקט. היא אמרה שהיא פחות אוהבת שקט אז אמרתי שאפשר למלא אותו בדברים אחרים. היא שאלה מה אז נישקתי אותה. נשיקה קטנה ועדינה על השפתיים. היא ענתה שזו דרך מצויינת אז נישקתי שוב. הפעם קצת יותר ארוך ופחות עדין. היא לא נישקה אותי חזרה ונותרתי מאד מבולבל. אולי היא קפאה? אולי לא היה נעים לה ויצאתי דוש? המשכנו לדבר ואני טיפה התרחקתי, מחשש שאני יוצא לא טוב מכל הסיפור הזה. נפרדנו בטוב.

אחרי כמה שעות שלחתי לה הודעה שמאד נהנתי ויכול להיות שקצת דחקתי בה בכל עניין המגע ובפעם הבאה, אם היא תבחר שתהיה פעם הבאה, אני לא אוביל מגע ואתן לה להוביל בקצב שלה.
היא ענתה שגם היא נהנתה ולגבי החלק השני שלחה אמוג'י של FACEPALM. אמרה שהיא ילדה גדולה ואם משהו לא נעים לה - היא תאמר. היא התחילה לעשות קצת טיזינג בהודעות, כנראה כדי לסמן לי שהיא מעוניינת.

ואז הבנתי שהייתי בסדר גמור. זה לא קשור אליי. זה ISSUES שלה ואין לי מה לעשות עם זה. אני צריך להפסיק לפחד מהגבולות של אחרים. אני מספיק מכבד אותם גם בלי להסביר ולהתנצל על כל צעד. אם למישהי זה לא יתאים - זה רק אומר שהיא לא ידעה לתקשר לי את זה כי אני יודע שאני עושה מעל ומעבר כדי לתקשר הכל ולהיות הכי ברור שאפשר. במילים אחרות - תהיה אתה! ואם זה לא יתאים למישהי זו בעיה שלה.

אבל אני עייף כבר מהקושי הזה כבר בהתחלה... אני רוצה מישהי לשיר לה את זה כבר! אני רוצה מישהי להרגיש את זה אליה! אני כבר מרגיש את זה... למרות שאין שם אף אחת

צריך להזכיר לעצמי מדי פעם ש Evil inside me הוא חלק ממני. הוא לא מחלה. הוא צד אחר של המטבע. הוא מנסה להוריד אבל הוא גם מנחם.
לא צריך להלחם בו. צריך לדעת לרקוד איתו. וככל שארפה ואשחרר, הריקוד יהפוך לקל יותר.

תודה REN שלימדת אותי ואתה ממשיך ללמד כמה זה חשוב לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. תמיד לשאוף להשתפר אבל לא להלקות את עצמנו. רק לקום, לנער את האבק ולהמשיך הלאה

ובאותו נושא... relapse is also a bitch

אני אולי אשמע כמו תקליט שבור אבל מה איכפת לי. בשביל זה אני כותב, כדי להוציא את זה החוצה.

אני כל כך מתגעגע לכל כך הרבה דברים בה, באקסית המשוגעת שלי... לחיבור המטורף, לקלות של הקשר, של התקשורת, לזמינות, להדדיות. גם לסקס, למרות שהיו הרבה דברים שהפריעו לי בגוף שלה, דברים שבסופו של דבר מאד הפריעו לי, אבל היא הייתה סקס מעולה. זה הפריע לי ברמה שלא הייתי מסוגל להכיל את זה עד אין קץ וזה לא משהו שבאמת אפשר לשנות.

חשבתי לעצמי שאם הייתי לוקח את כל מה שהיא הייתה ומדביק את זה על הגוף של הגרושה, יחד עם החיבור המיני שהיה לי עם הגרושה... כנראה שהייתי מצליח להתגבר על יותר מכשולים. הייתי מוצא דרך לגרום לזה לעבוד. אפילו שהיא מניפולטיבית ורעילה... הייתי מתאמץ יותר.

אני לא יודע מה יותר עלוב, שבכלל אני מפנטז על מצבים בדיוניים כאלה (למרות שמותר לדמיין מה שרוצים לא?) או שאני מוכן לוותר על חלקים בעצמי. שאני לאט לאט מאבד אמונה במשהו אמיתי ומדוייק. מתחיל לקבל את זה שלא רק שאין 100% גם אין 80 או 70... מרגיש weird, freak אבל לא מספיק כדי להשתייך לשום מקום, בטח לא לפה, ולא מספיק נורמלי כדי למצוא את עצמי במקומות חברתיים "וניליים".

מרגיש קצת כמו חייזר שמדבר בשפה שאף אחד אחר לא מבין.

ביני לביני, תמיד הרגשתי ככה. מאז שאני זוכר את עצמי. המנטרות מגיל 16 חוזרות... תמיד תהיה לבד בסוף

ישנתי שעה וחצי ואז... אזעקות...

הייתי ממשיך לישון, בחיי!! אבל הילדים נלחצו ובמצבים כאלה אני עושה מה שהם רוצים, בלי רגשות אשם ובלי לחץ. רוצים לרדת למקלט? יורדים. רוצים להישאר שם 10 דקות? 15 דקות? אני לא מצייץ. ואם אחד מהם מתעצבן על השני שהוא רוצה שנעלה כבר אני דואג להבהיר שלא שואלים "נו כבר מתי עולים?" כשהאחרון שפוחד יאמר שזה בסדר אז עולים ומי שלא מתאים לו יכול לעלות לבד.

איך ממשיכים מפה? איזו עייפות... אפילו שיר לא הכנתי מראש... יאללה נשלוף את האחרון שעשה לי נעים בבטן

הבחורה האחרונה שהייתי איתה שאלה אותי אם אני בקטע של BDSM... והיא לא שאלה מתוך רצון להיכנס לשם אלא מתוך מקום קצת מפוחד.

כל נגיעה שלי בה כאבה לה. כל תפיסה בכל איבר בגוף. אז היא הניחה שאני סדיסט.

הייתי בשוק. אני יכול להיות אגרסיבי אבל לא הגענו לשלב הזה בכלל. מעולם לא נתקלתי במישהי כל כך עדינה. כל נגיעה בה חייבת להיות כמו רפרוף של פרפר. אפילו לחבק אסור חזק מדי.
בהתחלה התחלתי לבחון את עצמי: מה? אני כל כך אגרסיבי? תופס כל כך חזק? חופן? צובט? עד כדי כך שהיא מרגישה שזה חריג לעומת גברים אחרים?
ואז, אחרי שסיימתי להלקות את עצמי הבנתי שזה כנראה לא קשור אליי. זה קשור אליה.
הרי הייתי עם נשים אחרות. לא הרבה אבל הייתי, ומעולם לא קיבלתי פידבק כזה. נכון שלא כולן היו מותאמות לרמת האינטסיביות שלי אבל אף אחת לא רמזה שאני נהנה מהכאב שלהן.

אפילו לא ממש שכבנו... אבל זה לא הרגיש נכון אז שחררתי אותה והיא לקחה את זה קצת קשה.

כשנפרדים, אפילו אם זה אחרי דייט וחצי, מסתבר שאין דרך טובה לעשות את זה. יש רק דרך הכי פחות גרועה.

אני כבר מרגיש מיואש. מתחיל להבין שאולי יזיזות זה לא רעיון כל כך גרוע. וההבנה הזו גורמת לי להרגיש שאני מוכר את הערכים שלי וזה עוד יותר מייאש.

הפעם תוכן השיר פחות קשור. סתם תקוע לי בראש והכותרת מתאימה

אם בחור היה הסקס הכי טוב שהיה לך אי פעם ואז נפרד ממך ואת כרגע פגועה. כמה זמן אחרי היית מקבלת הצעה שלו ליחסים מזדמנים?

שואל בשביל חבר...

חיבור לרגש זה משהו שנחשב מאפיין נשי. נשים יותר מחוברות לרגש וגברים להגיון.

איזה בולשיט זה...

רואה מהתחלה את How I met your mother...
תמיד חשבתי שאני כזה מרשל: גבוה, חמוד, סופר נאמן לערכים שלו ולאישה שאיתו. קצת תמים בגלל שהוא עם אותה אישה מאז שהוא זוכר את עצמו.
זה באמת הייתי אני.
עכשיו, כשאני גרוש כבר עוד מעט שנתיים, אני נזכר שיש בי המון טד: רומנטיקן חסר תקנה, מאמין באהבה אבל גם מהר מאד מרגיש כשזה לא זה ולא תמיד אפילו יודע להסביר.

והבחורה שכרגע מעניינת אותי... סוג של רובין, לפחות של הפרקים הראשונים: סקסית, חכמה, מצחיקה ולא ממש מחוברת לרגש שלה. רוצה להרגיש אבל נראה שהיא לא שם.

ג'יפי כתב לי היום סיכום של דברים שלמדתי על עצמי לאחרונה ואחד מהם היה מאד חד:

"אתה נמשך לדינמיקה של חוסר ודאות — אבל היא גם מתישה אותך.
המשחק הזה של לרצות ולא לדעת אם היא באמת רוצה — הוא מוכר לך. אולי אפילו ממכר, אבל גם גובה מחיר רגשי."

הנה, גם אני דפוק. גם אני שרוט. גם אני כנראה מלא בהרס עצמי. כיף גדול! ממליץ!

עם או בלי קשר, השיר הזה מעביר לי צמרמורות בגוף... בכלל כל השירים שלהם.... מומלץ להקשיב באוזניות

יצאתי אתמול עם מישהי שאנחנו מדברים כבר תקופה והיא הייתה רחוקה מדי מכדי להיפגש.

נראה שהיא מכוונת למשהו רציני אבל אני לא בטוח כמה אנחנו מתאימים וגם היא מתכננת להמשיך לגור רחוק. פחות רחוק אבל עדיין.
העניין הוא שגיליתי שהיא לא הייתה כנה לחלוטין איתי וכל הדברים האלו ביחד גורמים לי להבין שזה כנראה לא זה.
החלטתי שאני נהנה מהערב ושיזרום לאן שיזרום... והוא אכן זרם.

אחלה ניסיון בשבילי להיות בסיטואציה הזו אבל להיות בשליטה ולא להיסחף אחרי מישהי שלא מתאימה לי רק כי אני נמשך אליה.

באותו היום מוקדם יותר, מישהי שרציתי אבל היא לא סגורה על עצמה עד הסוף וככל הנראה יש לה פחד ממחויבות,טסה לחו"ל לשבועיים ואמרה לי "תצא עם מי שאתה רוצה ותוציא מה שאתה צריך מהמערכת כי כשאני חוזרת אני מדביקה אותך לקיר"

מחמיא לי מאד. אבל אף אחת מהאופציות לא מאד קוסמת לי.

ממש מרגיש לי שאני רוקד ריקוד לא מוכר עם דברים שעד לא מזמן היו טאבו מבחינתי. אני לומד לשחרר, לרכך ולחיות ברגע.
אני לא אוהב את זה אבל זה מרגיש הכרחי - זו המציאות ואני צריך להשלים איתה.

מי בא לשחק סיקרט היטלר בסופ"ש?

התחלתי לכתוב כאן אחרי שנפרדתי מבדסמית שעדיין כותבת כאן. אני יודע מי היא אבל היא לא יודעת מי אני. נפרדתי ממנה כי השריטות אצלה לא נגמרו בחדר השינה. היא מצד אחד ציפתה שאתנהג אליה כמו אבא לילדה בת 5 ומצד שני אמרה לי שהיא אוהבת אותי אחרי שבוע ורצתה שאפגוש את אמא שלה אחרי שבועיים. ניסיתי לזרום. זה היה מיד לאחר הגירושין. לא היה לי ניסיון. הייתי צריך לחתוך אחרי שבוע. חתכתי אחרי 3 שבועות.

התחלתי לכתוב כי דאגתי לה. ומהפוסטים בבלוג שלה היה נראה שקשה לה להתגבר עליי. לכן קראתי לעצמי ככה. על שם שיר שאני מאד אוהב של ההוא מעץ הקיפודים.
רציתי רק שהיא תמשיך הלאה.

לבסוף היא המשיכה הלאה. ואני פגשתי את האישה הראשונה שאי פעם אהבתי באמת. אבל למרות האהבה הגדולה והחיבור הנדיר. זה נגמר. לא התאמנו. אימללנו אחד את השנייה. לי זה היה ברור יותר מאשר לך. גם אחרי שנפרדתי ממך המשכת להציק לי ולהתחנן לתת לך עוד צ'אנס. אחרי אינספור צ'אנסים שכבר נתתי לך.

לא זה לא! הבהרתי את זה בצורה הכי בהירה שאפשר. היה נראה שקיבלת סופסוף...

חשבתי שנפטרתי ממך. לפחות מהמחשבות הטורדניות עלייך.
פתאום הבוקר קמתי עם הרגשה שאת מתכננת לעשות לי ביקור פתע. כבר מחקתי אותך מהחיים שלי. כל זכר סנסורי ממך. אפילו את המספר טלפון שלך לא שמרתי. מחקתי הכל.
אני מניח שנשארו תמונות בגוגל... אבל אני לא מתכוון לעבור עליהן.

בפעמיים שהרגשתי שאת מכוונת לבוא באמת הגעת. זו לא הייתה באמת הפתעה. אנשים אמרו שאני משוגע כשניבאתי את זה אבל זה התגשם.
אני מניח שהחיבור שלנו כנראה עדיין מאד חזק ואני מרגיש כשאת חושבת עליי.

תמשיכי לחלום. אין לך מה לבוא לפה. במקרה הטוב פשוט אקרא לך "רעל" ובמקרה הגרוע פשוט אתייחס אלייך כאל זרה.

אני כבר לא כועס. אני לא שונא את הזכרונות המתוקים ממך. לא שונא את איך שאני מתגעגע לכל מיני דברים קטנים שהיו בינינו. זה בסדר להתגעגע למישהו מהעבר בלי לרצות אותו בחזרה.