The Rock

אני מנסה. באמת! אני כבר יודע מה אני צריך לעשות אבל לא מסוגל. מסרב לוותר למרות שאני יודע איך זה נגמר.

האקס, מסתבר שלא רק שהוא סכיזופרן הוא גם נרקסיסט. כל יום מחפש ממנה תגובות רגשיות, מתבכיין שקשה לו מאז שהיא נפרדה ממנו ובגלל זה היא צריכה לקבל אותו חזרה - אפס התייחסות למילים שלה, לרגשות שלה, לרצונות שלה. בגד בה עם עשרות נשים לתקופה של כמה שנים אבל עכשיו קשה לו אז היא צריכה לוותר על עצמה כדי לעזור לו. מחכה לה ליד הבית אורב לה בטיילת כשהיא עושה הליכה. מאיים. סיפר לכל העולם שהוא המסכן והיא המרשעת וניסה לשלוח את החברות שלה, את ההורים שלה ואפילו מישהו שעובד איתו שישכנעו אותה לחזור אליו.

בכל הסיפור הזה, זה לא מה שמפריע לי.
מה שמפריע לי זה שהיא מאפשרת. כל גורם מקצועי כבר אמר לה להוציא צו הגנה. גם אני. אמרתי לה שאני נשחק כשאני רואה שהיא שמה את טובתו מעל טובתה.
היא לא מסוגלת לעשות לו את זה. לא מבינה כמה זה חמור. אמרה שתרגיש אשמה אם היא תפגע בו.
תסמונת האישה המוכה. רק כשהוא יפרוץ לה לבית, אוחז בסכין, היא תבין. ואז זה יהיה מאוחר מדי.

והצרה היא שזה רק קצה הקרחון... הדפוס ההתנהגותי הזה זולג לעוד תחומים בחיים שלה.

אני אוהב אותה. באמת. כשאנחנו ביחד זה נפלא. הקירבה, האינטימיות, הכימיה, התקשורת... אבל המסביב מתיש אותי ואני יודע שאני רק דוחה את הקץ.

לא כתבתי פה כבר חודש... לא הרגשתי צורך. הייתי עמוס. גם בעבודה וגם בחיים האישיים והרומנטיים.

האמת שאין הרבה מה לפרוק. כשאתה באמת רוצה מישהי, כל מיני דברים שנראו אקוטיים במקרים מהעבר נראים פתאום שוליים.
אנחנו מאד שונים.
אני מאד מסודר, מאורגן, יודע פרטים, קורא לעומק... יקה (פוץ). היא מעופפת, נוטה לוותר על עצמה, אפילו הייתי אומר... עממית.

אבל הערכים שלנו זהים. הרצונות שלנו והצרכים שלנו, ההבנה של מה זוגיות דורשת מאיתנו, התקשורת הכנה ובוחן מציאות תקין. את כל אלו אנחנו חולקים.
אנחנו שני אנשים שאוהבים להעניק ולא מוכנים לתת לאחר להיעלם בקשר, לא רוצים לקחת פוקוס גדול מדי.

אז כן, היא גרה קצת רחוק, והילדים שלה קטנים ממש, והאבא של הילדים הוא משוגע עם תעודות ועדיין מסרב לצאת מהתמונה.
יכול להיות שאני רומנטיקן חסר תקנה. אבל אני לא פה על תקן המושיע או המציל.
אני פשוט חושב שהיא שווה את זה. את כל זה.

קלטתי משהו. משהו שיכול להיתפס כשלילי אבל מרגיש לי חיובי.
ברגע של חשש של האם לומר לה משהו או לא, עצרתי את עצמי לרגע ואמרתי לעצמי: מה הכי גרוע שיקרה אם תגיד?
ועניתי שבמקרה הכי גרוע זה יהיה משהו איום ונורא והיא תרצה להיפרד ממני...
אוקיי.. ואז מה?
אני אהיה עצוב אבל... כלום. הכל יהיה בסדר. זה לא שלא איכפת לי לאבד אותה. איכפת לי מאד. אבל אני אשרוד. אני לא צריך אותה. אני רוצה אותה.
אסתדר יפה גם לבד. זה מצד אחד מרגיש לי קר ולא רומנטי ומצד שני זה מאפשר לי להיות הכי פתוח ואותנטי איתה. כי אין בי פחד או ניסיון להרשים. יש רק אותי. כמו שאני.

זה לא ניתוק רגשי, לא אדישות, לא זלזול בקשר

זו אי-תלות.

וזה הדבר היחיד שמאפשר אינטימיות אמיתית ובריאה.

אני שמח שנתתי ליקום לעשות את שלו.
הבחורה החמודה ששמתי עליה עין, זו שיש לה עבודה יציבה וטוב, אינטליגנטית, נראית מעולה, מצב יציב עם הגרוש, מצחיקה... נראה שהיא לא פנויה רגשית לזוגיות. אני שמח שלא עשיתי שום מהלך ואנחנו יכולים להמשיך כרגיל כקבוצת חברים.

הבחורה השנייה, זו שמצב החיים שלה בכאוס, התגלתה כבחורה מאד יציבה רגשית, יודעת מה היא רוצה, לא מחפשת עוגן אלא אדם בצד השני שיראה אותה ושהוא יתן לה לראות אותו. העניינים התפתחו.
שיתפתי אותה בחששות שלי. גם מהמצב שלה וגם מאיך שאני עלול להגיב לכאוס שלה - שאחליק באלגנטיות לתפקיד המגן, המציל... שאוותר על עצמי - לא כי היא ביקשה אלא כי זה הטבעי שלי. ואז, כשזה מאוחר מדי, אבין וארצה לקום וללכת.

היא הקשיבה. לא שפטה. לא התחננה. קיבלה הכל באופן שקול. הציעה פתרונות זמניים למצב. ביקשה תקשורת ולבסוף גילתה הבנה לכל החלטה שאקבל.
בשיחות שלנו גיליתי אישה חדה, חכמה, מצחיקה, עם יכולת ניתוח פנומנלית, אמפתית, שקולה, מחוברת לעצמה ולקרקע, נראית בדיוק כמו שאני אוהב... לא רזה מדי, לא גדולה מדי, יחסית גבוהה, מלאה במקומות שאני אוהב... ואולי אחד הדברים הכי חשובים, למרות שהשארתי אותו לסוף, נמשכת אליי בטירוף!!!


החלטתי לצעוד איתה ולראות לאן הדרך הזו מובילה. מרגיש שמצב חיים זה זמני אבל היא חד פעמית. לא מתכוון לתת להזדמנות כזו לחמוק ממני.
אני לא יודע מה יהיה בעתיד. אבל כאן, עכשיו, זה המקום שאני רוצה להיות בו.

יש לי קבוצת חברים חדשה. בתוכה בחורה מהממת!! היא סופר נחמדה אליי, נראה שאפילו קצת מחפשת את תשומת ליבי, מתקרבת.. אחרים בקבוצה אמרו לי שהם גם שמו לב. מצד שני אני לא בטוח אם היא סתם נחמדה כי היא כזו. אני לא רוצה לפתוח משהו כי אם היא לא מעוניינת אני עלול לגרום לקרע בקבוצה.
ניסיתי להחזיר חום וקירבה עדינה ולא קיבלתי סימן מפורש בחזרה.
החלטתי לא להחליט. לתת עוד טיפה זמן להבין. פעם חוסר ודאות היה הורג אותי. היום אני מוכן לתת לו להיות.

במקביל, עוד מישהי התחילה איתי בפייסבוק. היא חמודה, רגישה, נראית מעולה ועפה עליי. זה כיף. אני לא אשקר. אבל נראה שהחיים שלה במצב כאוטי והיא זקוקה יותר לעוגן מאשר שהיא פנויה לזוגיות בריאה. היא יודעת את זה. היא אמרה בעצמה. אבל אנחנו כרגע זורמים.
נפגשנו אתמול. עפו קצת ניצוצות. הרגשתי שיכלתי לעשות בה מה שרציתי אבל מה שהכי רציתי באמת זה לכבד אותה ולא ליצור לחץ שגם ככה היא כבר חווה.
נתתי לה רק טעימה קטנה. שישאר טעם של עוד.

אמנם התחושה הזו של השפע היא נהדרת אבל להרגיש שאני שייך למישהי והיא שייכת לי היא הרגשה הרבה יותר טובה!

התחילה איתי מישהי בפייסבוק. נהנתי מתשומת הלב. עפה עליי. נחמד סה"כ.
דיברנו קצת ועלו לי חששות אבל לא התכוונתי לפסול ישר.
ניסינו לקבוע דייט אבל התקשנו למצוא משהו ששנינו בנוח איתו.
היא רצתה באולינג או סרט. אני רציתי בית קפה או פאב.
הצלחנו להסכים על סרט אבל לא על איזה סרט.

בשלב הזה כבר הייתה לי הרגשה שזה לא זה אבל אמרתי לעצמי שהזדמנויות קורות וצריך לנצל אותן.
הצעתי להיפגש אצלי בבית ונראה שהיא חיכתה שאציע. הבנתי לאן זה הולך.
היא הגיעה, לבושה מאד חושפני, נראית פחות טוב מהתמונות שלה. נראית מבוגרת מהגיל שלה ב 10 שנים לפחות.
היה ברור שאנחנו לא מתאימים וגם היה ברור מה אנחנו עושים פה.
אחרי שיחה קצרה הצעתי אוכל וסרט בבית. תוך 10 דקות היא כבר קפצה עליי.
עשינו כמה סיבובים טובים והיא הלכה.

פעם הייתי מתבייש. כועס על עצמי שנכנעתי ליצרים.
היום אני יודע בדיוק מה זה. לא רדפתי אחרי זה. לא חיפשתי את זה. פשוט נתתי לדברים לקרות מעצמם. נהנתי והמשכתי הלאה.
בלי כעס, בלי אשמה, בלי חלומות, בלי פנטזיות.
רוגע ושלווה...

רציתי לחכות קצת. היא לא אפשרה. סיימתי את זה. עוד אחת באה, עוד אחת הולכת... לא קל להיות מדוייק, להבין בדיוק מה לא טוב לי ואז להחליט שאני לא נשאר רק כדי לא להיות לבד, רק בשביל לקבל חיבוק, רק בשביל סקס.

אני אמור להיות מתוסכל... אבל במקום זה אני בוחר להרים ראש ולהביט אל האופק. against all odds
אמשיך לקוות, אמשיך להאמין ברומנטיקה, אמשיך לחפש את האחת שלי, אמשיך להיות פתוח להזדמנויות שהיקום מזמן לי. היא שם, איפשהו. אנחנו נמצא אחד את השנייה.

חשוב לזהות דינמיקה רעילה. לא כי הבנאדם רעיל אלא כי זה מפעיל משהו לא טוב אצלנו. כי זה גורם לנו לחזור לדפוסים ישנים שחשבנו שהכחדנו.

רציתי כבר לסיים. אבל במשפחה הקרובה קצת יעכב את זה.
אמשיך לתמוך ולהיות העוגן כי אין לך אף אחד אחר. אבל מיד אחרי השבעה אהיה כן איתך. למשוך את זה יהיה לא הוגן כלפי אף אחד מאיתנו.

הייתי מאד רוצה לוותר קצת על הכאב הזה... אבל צריך שתהיה מישהי מיוחדת לידי כדי שארגיש שאני יכול לשחרר אותו.

לפחות הפעם זה ממקום רגוע ומיושב ולא מתוך פאניקה או יצר.
אני נוכח ברגע. אני עם עיניים פקוחות. בוהה במראה ולא מסיט מבט. רואה את הכל. גם את הטוב וגם את הפחות. יודע איפה אני חלש יותר ומנסה להתחזק.