כתבתי לה מכתב. למיתולוגית. זו שהתחננה שלא איעלם לה, שלא אהיה זר ואז נעלמה ברגע שהסכמתי, לפחות בינתיים. היא גם חסמה אותי בכל מדיה אפשרית. כאילו אני זה שהטריד אותה, שהגיע לפתח ביתה, שהתקשר ממספרים חסומים או מהעבודה... היא אפילו ידעה שאני משתמש בגוגל קיפ אז כשהתעלמתי מההודעות שלה היא עשתה פתק משותף.
לא אני עשיתי את כל הדברים האלו. זו היא. והיא תמיד השליכה את הכיעור שלה עליי. להתסכל במראה זה מראה כל כך קשה שפשוט יותר קל לומר על מישהו אחר שהוא מכוער.
כתבתי לה מכתב כועס, גועש ,שוצף, מלא בבוז. לא בכוונה לשלוח אבל ברגע שסיימתי אותו הרגשתי שאני חייב מתישהו לגרום לה לקרוא את זה.
ואז התייעצתי עם ג'יפי.
נתתי לו את המכתב והוא כתב גרסא פחות מאשימה ויותר מעורפלת ולא אהבתי את זה בכלל.
הזכרתי לו מי אני, מה חשוב לי ומה היא.
הוא שכתב שוב ויצאה גרסא מאד בוגרת, הרבה פחות מתלהמת אבל בלי להתפשר על המסר של המכתב.
זה מכתב של סגירת מעגל. הפעם לתמיד.
בלי דרמות. רק הבנה של המציאות.
חתמתי אותו בציטוט משיר שאני לא מאד אוהב אבל נראה לי מתאים:
Who needs another mess?
We could start over
Just look me in the eyes and say I'm wrong
Now there's only emptiness
Venomous, insipid
I think we're done
I'm not the only one
לא שלחתי אותו. אבל עכשיו אחרי כמה ימים שהמסר חילחל בתוכי. פתאום הדחף לשלוח אותו, לרצות שהיא תקרא אותו, פחת משמעותית.
זה בגלל שהמכתב הזה הוא לא עליה. הוא עליי. הוא על הצורך שלי בסגירה ברורה. בהשלמה. בקבלה.
ברגע שנתתי לעצמי את המקום הזה, שהוא לא מנותק מרגש אבל הוא גם לא מתפוצץ. מקום של שלווה. מקום של כעס על הסיטואציה אבל גם הבנה שאני בשליטה על הרגשות שלי. ברגע שאיפשרתי לעצמי להיות פה - היא כבר לא כזו חשובה. ההפסד הוא כולו שלה.