היום שלחו אותי לפגישה בעיר של המיתולוגית. לא חשדתי בכלום. מה אני חשדניסט?
little did I know...
זה היה רחוב מקביל לבית הקודם שלה ו 50 מטר מהגרוש שלה.
זה הציף בי רגשות של גועל וכעס שחשבתי שכבר שיחררתי.
גועל ממנה אבל גם ממי שהייתי כשהייתי איתה.
התחילו לרוץ מחשבות של להתקל דווקא בו, במקרה כזה, לא בכוונה... ללחוץ לו את היד ולומר לו שאני משתתף בצערו כי הוא צריך לסבול אותה עוד הרבה שנים בגלל הילדים המשותפים שלהם ואני כבר חופשי. התחלתי לתהות אם הוא באמת כזה נורא או שאולי הוא בכלל חמוד. היא קיטלגה אותו כנרקסיסט פסיכופט אבל גם אותי היא קיטלגה כנרקסיסט. אולי כל הסיפורים שהיא סיפרה עליו היו עיוות איום של המציאות - כי זה מה שהיא עושה שיש דמות מכוערת במראה. אולי מה שהילדים שלהם סיפרו עליו זה תוצאה של ניכור הורי מצידה - היא הרי הודתה שהיא השחירה אותו בלי סוף באוזני הילדים מרגע שהם נפרדו.
חשבתי גם שמתחשק לי שהיא תיצור קשר רק כדי שאוכל לזרוק אותה מכל המדרגות. זה ממש מטופש. הרי אני לא רוצה שום קשר איתה. אני לא רוצה לומר עוד שום דבר. לא רוצה לשמוע מה יש לה לומר. זה נורא מבלבל. הקירבה הגיאוגרפית העלתה מחדש את הלהבה... אבל ככל הנראה לא כדי לחמם אלא כדי לשרוף את השאריות.
בסוף הבנתי שהכאב שאני חווה הוא לא געגוע אליה. זה כאב על פצעים שהיא פתחה בי והיא לא זו שתחבוש אותם והם עדיין מגרדים.
התחושות הקשות שאני מרגיש הן על עוול שלא תוקן וזה מתסכל כי אין לי מה לעשות עם זה.
אין דרך "לזמן" אותה כדי לדחות אותה.
אין דרך להשיג את הסיפוק הזה בלי לשלם עליו בריבית של רעל.
אני לא צריך שהיא תרדוף כדי לדעת שהיא לא ראויה לי.
אני לא צריך ניצחון עליה כדי לדעת שכבר ניצחתי.
יצאתי, נשארתי שפוי ולא חזרתי לשם
לפני 7 חודשים. יום חמישי, 12 ביוני 2025 בשעה 17:42