עברו כמעט 3 שבועות מאז המאץ' בקיופיד. איך זה שכל יום שעובר את רק הופכת להיות מדהימה יותר? וזו לא התאהבות של רגע, לא משיכה חייתית בלתי נשלטת (כלומר... זה גם), לא לחיצה חדה על הגז והתעלמות מכל הרמזורים בדרך.
הכל מאד פתוח, אמיתי, אותנטי, עם המון כנות, רוך ובטחון. הסינכרון שלנו... נראה כאילו יצא מסרט דיסני!
יצרה איתי קשר מישהי שיצאתי איתה. יצאנו פעמיים. אחרי הפעם השנייה הבנתי שאנחנו בקצב שונה. היא לא שם. היא ידעה את זה, היא הרגישה אותי ואמרה שאם זה איטי לי מדי היא מבינה. היא צריכה זמן והיא מבינה שזה לא לגיטימי לבקש ממני לחכות. ממש רציתי להיות שם בשבילה אבל זה לא היה הוגן כלפי עצמי ושיחררתי אותה.
זה היה יומיים לפני שפגשתי את אהובתי.
היא יצרה קשר כדי לומר לי תודה. תודה שאיפשרתי לה, שניסיתי להיות שם בשבילה. שלא ניסיתי לכפות עליה את הקצב שלי. חילקה לי עוד המון מחמאות והביעה צער שזה לא הסתדר בינינו והלוואי והיא הייתה יכולה לתת לי מה שאני צריך.
מאד נגע לליבי. ואז עשיתי משהו שרק מראה לי כמה אני מאוהב. סגרתי את הדלת. סגרתי אותה בפני מישהי שרואה אותי, מעריכה אותי, נמשכת אליי וגם אני אותו דבר אבל מישהי אחרת תפסה את כל עולמי ושום דבר לא יגרום לי להרוס את זה. אני לא באמת מסוגל לראות אף אחת אחרת.
עשיתי את זה בצורה מאד נעימה ומכבדת כמובן. הודתי לה על הפנייה שלה והמחמאות ואפילו אמרתי לה שבזכותה הבנתי שאני צריך להמשיך להיות אמיתי ולא "לשחק את המשחק" ובזכותה פגשתי מישהי מאד מיוחדת שאני מאד אופטימי לגביה ואני מאחל לה למצוא את זה גם.
זה משוגע לגמרי. חסר כל הגיון ומצד שני - זה הדבר הכי הגיוני עולם. אני אוהב אותה! סופסוף אני מבין למה אומרים שאהבה צריכה להיות משהו קל. לא נטול מכשולים או קשיים אבל כן נטול מלחמות.
לפני 8 חודשים. יום חמישי, 14 באוגוסט 2025 בשעה 11:29