לא להשקיע את עצמי רגשית לפני שיש סיבה טובה ולפני שזה מותאם!!! למה זה כל כך קשה?????
למה אני כל כך ממהר?? למה אני חסר סבלנות???
לפחות הפעם אני כמעט ולא מראה את זה אבל השחיקה היא אותה שחיקה.
מה הפלא שאני יוצא מתוסכל? אני עושה את זה לעצמי!
אני בוחר לעשות מחוות רומנטיות מוקדם מדי וזה לא משנה אם הבחורה שאני איתה חושבת שזה חמוד או לא. זה מוקדם מדי עבורי.
זה כנראה החלק המרצה שבי. שרוצה להראות את הערך שלי לצד השני עוד לפני שהיא הראתה את הערך שלה.
אני צריך את תחושת השליטה. שאני זה שמחליט לאן זה הולך. הרי אני שווה ומי שתדע את זה לא תלך ממני, אני אחליט מתי אם ומתי זה נגמר
אז אני ממהר להראות ערך... וזה עובד. מעולם לא קרה לי שבחורה שיצאתי איתה לדייט שני ומעלה אמרה לי ביי.
אבל באיזה מחיר? והאם המחיר הכבד הזה יכול להזיז אותי? לעזור לי לזוז טיפה? לתת לאי ודאות קצת מקום כדי לשלם מחיר פחות כבד? והאם זה באמת מחיר פחות כבד אם אני נותן מקום לאי ודאות? האם זה באמת יותר בריא לי? או שאני מחווט אחרת וזה מה יש? אולי תמיד מתסכנים לשלם מחיר כבד כשפותחים את הלב ואין באמת מנוס?
הלוואי וידעתי מה אומר.....