|
|
|
יום יבוא ונזדיין
וזה יהיה מדהים
נצלול לעולם בלי מחשבות
נשים את הכל בצד
לכמה שעות
נשים את החיים על הולד
את ואני
זה יהיה מרכז היקום
והכל יעצור
במחול של סקס
מוזיקה של גניחות ימלא את החדר
רטיבות עד אין קץ
והכל יעצור
שנהיה שנינו
מרכז היקום
זה מואר ויפה
נותן חום
צבע מדהים ויפה
שמעורר בך טוב
אבל
ברגע שמתקרבים
לא משנה אם לאט לאט
או מתקרבים ישר
בסוף יש הרגשה
שאתה חוטף כוויה
השאלה היא
האם אתה מוכן לחטוף את הכוויה ולחיות איתה או לא לנסות להתקרב בכלל?
אני מרגיש כמו פניקס
נשרף
וקם לתחייה
אז אחרי התאונה
יומיים שלושה שבוכה ולא רוצה לצאת מהמיטה
מה אני עושה פה?
בארץ זרה לבד
אבל אז מתגלים הכוחות
מותר ליפול אבל הנה מספיק
קם ליום חדש
רעל בעיניים
אתה פה
אתה לא מוותר
קם כמו חדש
ומזיין את המערכת
אז נכון כרגע פחות ים כי מסוכן כי הפצעים לא הגלידו
אבל סעמק
אתה תעשה מסלול ותראה את הנופים
ותהיה הכי תותח שיש
אתה תהיה על הגל
וקדימה
קם
מזדקף
מנקה את הפצעים (ליטרלי)
ומתקדם
ומראה לכל העולם
אבל בעיקר לעצמך
איזה חזק אתה
וקשה
ויהיו נפילות
אבל אין ברירה
אתה קם
ומתקדם
כי קדימה
יש עוד מלא מה ללמוד ולראות
ואתה חזק
אין מצב כזה
אין סיכוי
אתה לבד
באמצע העולם
לבד במקום שמחייב אופנוע
בחופים היפים בעולם
אבל אתה לא יכול לגשת
לא יכול לשחות
לא יכול ללכת לים
שורף וכואב אבל
אסור לוותר
אז עברתי תאונה
כמו כולם...
תודה לאל רק שפשופים
אבל איך מתקדמים מכאן?
איך אני עולה על האופנוע שוב?
איך?
אני חייב כי אי אפשר להתנייד פה בלי
אבל סעמק
הגוף לא נותן
הוא רועד
ולאן עכשיו?
לאן לנסוע?
לאן לטוס?
לאיזה אי?
אני ככה קרוב לנקודת שבירה
כבר חושב על אולי להקדים את החזרה לארץ
אבל אסור
אתה כבר כאן
פייטר רציני
אם אני אטוס חזרה זה וויתור לעצמי
קצת קשה אז נשברים?
צריך לומר תודה לאל שאני חי
אבל סורי
קשה לי
האופוריה שליוותה אותי הכניסה לי אגרוף
צריך לנוח
ומתבאס על זה
אבל אולי זה שיעור?
כמו כל דבר
אני עייף כבר
אבל אסור לוותר
כי אין מצב כזה
מנסה אולי לקום מחר ליום חדש
יהיה טוב
חייב להיות
חייב לשנות
אז אחרי שהקאתי פה הכל
אולי זה יפנה לי מקום לשחרור
ולטוב ולהוקרת תודה שזה נגמר בשפשוף
ושאהיה בסדר
לבד
מפחיד אהה?
יש הבדל בין בודד ללבד
לבד זה אתה עם עצמך
וזה מסע ואתה מגלה עם עצמך מלא דברים
בודד זה פאקינג להיות בחברה מלאה באנשים ואתה מרגיש בודד
שמתעלמים ממך
שפוגעים בך
אם יש משהו שהטיול לימד אותי זה ההתמודדות
כן אני פה לבד
ולא בודד
וטוב שהלכתי לאסיה ולא לאירופה
כי פאקינג הפרשי שעות שמכריחים אותך להתמודד עם עצמך ולא עם אנשים שלצידך בארץ
ומה עוד גילית?
אתה לבד פה
מעפר באת ולעפר תשוב
בסופו של דבר אתה מת לבד וחווה דברים לבד
המשפחה שלך והחברים שהיו/ נשארו זה בונוס
אתה מחליט על החיים שלך ופאק על הכל
הסתמכת על אחרים יותר מדיי
מה יגידו?
מה יחשבו?
איך זה ייתקבל?
ופה כולם קוראים לך
The crazy israeli
זה שהולך לים ב-12 בלילה בערב כריסמס וצורח לים
וגורם לגרמנייה מנומסת לצרוח איתך גם
זה שהולך לסינגפור כי פאק איט למרות המחיר
ובכל זאת מתקמבן על מקום לינה חינם ומלא חינמים
זה שרוקד בכל פינה וצוחק ועושה מה שבא לו
זה שכל התיירים והישראלים שואלים את עצמם מאיפה האנרגיות
אז פאק איט
זה החיים שלך
יאהבו, לא יאהבו
אתה לא לבד כי יש את עצמך
ומי שנשאר איתך שאתה חוזר
זה בונוס
ומי שלא
סבבה
חיים שלו לא שלי
בסופו של דבר
תגיע לנחלה
ומי שיירצה
ייזכה בך
וזהו
אי שם
במרחק רחוק מהזמן
לפני המון המון שנים
ילד בן 15, 17
מודח
יושב לבד
פגוע
לאחר שנפצע עמוק בנפשו
שנבגד
טיול שנתי יב
הכיתה יחד והוא בצד
מעדיף אחרים
לא את האוברייטד
מעדיף להיות עם הכיתות האחרות
רק לא בסביבה הפוגעת
הילד סיים בית ספר
אבל לא עשה את המסלול של כולם
לא עשה צבא
עשה דברים אחרים
והכיר את כל האנשים האחרים שם
בילה ונהנה
אבל הלבד תמיד היה באוויר
עד שהכיר אותה
והיא נתנה לו בית
בית קטן לשלוש שנים
זה לא היה בית טוב
ולכן הוא התפרק
והילד חזר ללבד
חיפש את עצמו
הלך לתואר
את הטיול של אחרי צבא כבר לא יעשה...
בתואר נהיה לו בית עם אנשים
האנשים האחרים
הלך ללמוד דברים שלא נפוצים
ואז התחיל לעבוד
ופתאום החלום נשבר
לאט לאט
המקום של הבית הפך לגיהינום
רק חיכה שהשעה תעבור
ומקור הנחמה הייתה הקהילה
הכיר אנשים מהקהילה פה
והאנשים האחרים התחברו שוב
והוא הרגיש בבית
ובבית מלחמה
בבית רועש וגועש
זורק את הילד לכל הכיוונים
וצצה לו הזדמנות
הזדמנות לחזור ולעשות שינוי
לארגן את חייו למסלולו החדש
אז הוא יצא וקפץ עליה
ועכשיו הילד לבד
מחבק את הלבד?
מנסה לחבק
מנסה להכיר את עצמו
האנשים מהעבר צצים בדמויות חדשות
ילדים בני 20-23
בשלב אחר בחיים
מלווים אותו
ופתאום בין כל האנשים
בין כל הישראלים
הוא הולך לאיבוד
חוזר לעבר הרחוק
לילד הפגוע
הפגיע
אבל היום יש ברירה
והוא לא שם
היום הבחירה בידיו
אז הוא הולך שני צעדים שמאלה
לאנשים אחרים
לאנשים שלא ישראלים
לאנשים מכל העולם
שאולי איתם ירגיש אחרת
אבל בשישי הוא רוצה לחזור הביתה
לאנשים המוכרים
לריחות ולשפה
ואולי ירגיש שהוא במקום הנכון
התקווה מלווה
אבל בנתיים
הוא מנסה לחבק את הלבד
מנסה להתמודד עם האתגרים
שהחיים מנחיתים
יום יום
חשבתם על דף אחד פעם?
דף אחד של A4 פשוט
הבחור נמצא בין חבילה של 500 דפים ובכל משלוח יש איזה 5 חבילות, נגיד?
דף אחד בין 2500 דפים בערך
איפה הייחודיות?
דף אחד יכול לשנות סדרי עולם
מהסכם שלום, מלחמה, גירושים, חתונה, ברית, לידה, מוות, ביטוח לאומי...
כל אלה זה בסופו של דבר דף אחד ויחיד
דף אחד שמסתתר לו בין ערימות של ערימות של דפים
כך, כמו הדפים
גם איש אחד יכול לשנות את העולם בחתימה אחת
אז נכון, לפעמים אנחנו אומרים מה זה משנה? אני סתם עוד דף בין ערימות דפים
אבל היופי הוא במחשבה
שגם דף אחד יכול
לשנות את העולם
זרימה
מילה אדירה
קשה לי לזרום לפעמים
קשה לא לקבוע
אבל כאן זה אחרת
אי אפשר לקבוע כי הכל דינמי
מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם חברותי
צמא לחברים ואנשים
חושש לפעמים להתמודד עם עצמי
כמו תמיד, גם כאן בגסט האוס שנמצא כבר שבוע, אני מכיר את כולם, מהיום הראשון רק חוויות וישיבות עד שלוש וחצי ארבע
אבל הקסם הוא שאנשים כאן משתנים נון סטופ
האנשים שהתחילו איתי זה לא אותם אנשים שיש כאן עכשיו
הוויב השתנה תוך יום
וזה הקסם
כולם ישראלים (טוב 90%)
וכולם עם אנרגיות טובות
ועם כל זה
לפעמים מרגיש לבד
בין כמות האנשים
מוצא את עצמי בלי רצון להכיר מחדש כל שנייה
מוצא את הלבד שלי
שלזרום לבד
להכיר לבד את עצמי
זה קשוח
אבל חלק מהמסע
זה מה שחיפשתי
זה קשה ממש להרגיש את הבדידות
אבל זו תחילה של היכרות פנימית
שתוביל לטוב
אתה אבן בין נהר של אנשים
חזק, יציב, ומבחינתך שונה בנוף כי אתה מיוחד
כמו שכל אחד אחר הוא אבן בין נהר בפניי עצמו
הקלילות פה זה חלק מהחוויה
והקושי הוא לא להיות כבד
כי בדרך כלל זה מה שקורה
והמיוחד הוא
שלאט לאט
אתה מתחבר לקלילות (בואו קניתי שרוולים)
ומתחיל להיות ספונטני ולא לתכנן
כי מי שלא זורם
טובע
איזה פאן שהגעתי לנקודה הזו בחיים.
השבוע הייתה שיחת פרידה (חצי פרידה, לתקופה)
מהמטפלת
ופתאום זה היה נקודה טובה לעצירה
פתאום הסתכלנו על התהליך שעברתי עד כה
(היא איתי איזה שנתיים וחצי, חתיכת דרך...)
דיברנו רבות על הבדסמ
אפשר להגיד שהכרתי לה את העולם משיחה לשיחה כמו שאני התחלתי להכיר אותו בשנה האחרונה
היא הייתה שם כל התהליך
שהכרתי פה אנשים טובים
שהכרתי אותה כאן
שנפגעתי
שנשברתי
שנבנתי
שהכרתי אנשים טובים
שבאמת מרגיש טוב איתם
היא הייתה פה ונתנה את הנקודה של האור
משיחות בהתחלה על התואר, ושזה כל השיחות...
(בכל זאת, התחלנו שיחות כאשר הייתי בשנה השנייה, סטודנט ממורמר...)
ופתאום היא אומרת לי שאין לה מושג אם סיימתי או לא
כי המרכז של החיים שלי זה החיים החדשים
עם הביטחון
החיים עם הבדסמ
עם האנשים שאיתי עכשיו שעזרו לי לפרוץ
לגרום לי לאזור כוחות ולטייל לבד
חיים של חוויות וכיף
נכון, הכל לא מודע
אבל זה היופי כרגע
וזה כיף
זה סתם פוסט של התרגשות
לקראת המסע
ועצירת ביניים
לראות את הטוב
ולהוקיר תודה רגע על הטוב והכיף שסובב
אז הפואנטה
בין כל החרא שעוטף אותנו ביום יום
אני לומד כל יום מחדש
להוקיר תודה
על האנשים שסביבי
על עצמי
ועל הדברים הטובים שאנו חווים
ואני מנסה לשים שם את הזרקור
איזה כיף זה להתגבר על הפחד
החשש של להיות לבד ולטוס לבד
שאתה לא הכי 100% בריא
תמיד ליווה אותי
מה? אני? נראה לכם שאטוס לבד?
ואם יקרה שם משהו?
ובתהליך אדיר של שנה של ייאוש ושיחות
כמו הפניקס צמחתי וקמתי לחיים חדשים
האמת, הבדסמ עזר לי המון בזה (כן, אני שנה פה ואמאלה מה שעברתי השנה חחח)
הביטחון קפץ, האמונה בעצמי, היכולות, הקישורים, הכל
והנה פתאום מתכנן את הטיול מאפס
לצאת לבד מהגבולות שלי
מהקופסא
ופתאום אני פאקינג עשיתי רישיון על אופנוע?
בין הדברים שהכי לא האמנתי שארצה לעשות...
ועוד מעבר של טסט ראשון...
בקיצור סתם חפירה של התפרקות והתרגשות לקראת המסע 😊
