המושבניק

אי שם

במרחק רחוק מהזמן

לפני המון המון שנים

ילד בן 15, 17

מודח

יושב לבד

פגוע

לאחר שנפצע עמוק בנפשו

שנבגד

טיול שנתי יב

הכיתה יחד והוא בצד

מעדיף אחרים

לא את האוברייטד

מעדיף להיות עם הכיתות האחרות

רק לא בסביבה הפוגעת

הילד סיים בית ספר

אבל לא עשה את המסלול של כולם

לא עשה צבא

עשה דברים אחרים

והכיר את כל האנשים האחרים שם

בילה ונהנה

אבל הלבד תמיד היה באוויר

עד שהכיר אותה

והיא נתנה לו בית

בית קטן לשלוש שנים

זה לא היה בית טוב

ולכן הוא התפרק

והילד חזר ללבד

חיפש את עצמו

הלך לתואר

את הטיול של אחרי צבא כבר לא יעשה...

בתואר נהיה לו בית עם אנשים

האנשים האחרים

הלך ללמוד דברים שלא נפוצים

ואז התחיל לעבוד

ופתאום החלום נשבר

לאט לאט

המקום של הבית הפך לגיהינום

רק חיכה שהשעה תעבור

ומקור הנחמה הייתה הקהילה

הכיר אנשים מהקהילה פה

והאנשים האחרים התחברו שוב

והוא הרגיש בבית

ובבית מלחמה

בבית רועש וגועש

זורק את הילד לכל הכיוונים

וצצה לו הזדמנות

הזדמנות לחזור ולעשות שינוי

לארגן את חייו למסלולו החדש

אז הוא יצא וקפץ עליה

ועכשיו הילד לבד

מחבק את הלבד?

מנסה לחבק

מנסה להכיר את עצמו

האנשים מהעבר צצים בדמויות חדשות

ילדים בני 20-23

בשלב אחר בחיים

מלווים אותו

ופתאום בין כל האנשים

בין כל הישראלים

הוא הולך לאיבוד

חוזר לעבר הרחוק

לילד הפגוע

הפגיע

אבל היום יש ברירה

והוא לא שם

היום הבחירה בידיו

אז הוא הולך שני צעדים שמאלה

לאנשים אחרים

לאנשים שלא ישראלים

לאנשים מכל העולם

שאולי איתם ירגיש אחרת

אבל בשישי הוא רוצה לחזור הביתה

לאנשים המוכרים

לריחות ולשפה

ואולי ירגיש שהוא במקום הנכון

התקווה מלווה

אבל בנתיים

הוא מנסה לחבק את הלבד

מנסה להתמודד עם האתגרים

שהחיים מנחיתים

יום יום

לבד

לבד אבל מוקף באינספור אנשים

לבד בין עשרות ישראלים

אני חברותי מטבעי, אבל עכשיו? עכשיו לא מצליח, לא מצליח להתחבר, לעבור את מחסום הרדידות, לחשוב מה לומר ולהגיד.

המון באו לכאן חבורות חבורות, לא בודדים, ככה זה מרגיש.

יש פה הכל מהכל

בני 20-23 וכאלה שנושקים ל-30, יש סוליסטים ויש כאלו שבאו בחבורה, יש כאלה שבאו לטיול אחרי צבא וכלו שפשוט בחופשה, יש כאלה עם מוצ'ילה וכאלה שעם מזוודות שה' ירחם.

נראה כי קל לכל הישראלים להתחבר אחד לשני, ליצור חברויות, זרימה וכיף.

אך אני?

מרגיש לי שאני לא מצליח לעבור את המחסום.

ויש כאן אנשים חמודים אך השיחות רדודותת

"איך היה בצבא? מה עשית שם? כמה סמן טיול? סוליסט? מאיפה בארץ?" ו... זהו פלוס מינוס.

אני שכחתי איך אני חוצה יבשות ומפליג לעומקים.

זה היה יום קשה קצת, געגוע לבית, אתה רוצה להתמודד עם כל דבר ובגלל זה אני לא משתף אנשים מהבית בקושי.

אבל עם כל הקושי יש הזדמנויות

בלבד אתה חופשי!!

"ברוך הבא לעולם הלבד, זהו המפתח שלך לדלת סתרים, דלת שנפתחת רק למי שיש את מפתח הלבד, מי שסוליסט, ולא למי שבא עם עוד מישהו"

זו הרגשתי, אני מכיר בפרצופים כמעט את כל פאי, אני יכול להעביר איתם חצי יום וזהו... הם ואני לא באותו תדר ופשוט מתפצלים.

שיחות של "היי"וחיוך בשדרה שעבורים אחד על יד השני וממשיכים.

זה קצת עצוב וכואב ובודד אך זה גם יותר הזדמנויות.

הלבד לפעמים מפחיד אך יוצר הזדמנויות לחוויות מסוג אחר!!

היום שבת, בדרך כלל שבת זה משפחה. אך היום השבת הייתה בודדת ומלאת חוויות.

הבוקר התחיל מכך דיצאתי מהחדר, אחרי צחצוח, יושב וחושב מה בא לי לאכול.

פתאום יוצאת תיירת גרמנייה מהחדר שלה, דיברנו קצת אתמול ופשוט אמרתי לה שאני הולך לאכול ושאלתי אם בא לה להצטרף, וכך יצא שפתחתי את הבוקר עם ארוחת בוקר עם גרמנייה

בשיח של שעה על החיים בידראל וגרמניה ועל הכיף בטיול.

לאחר מכן חזרתי להוסטל, ואחרי שעה יצאתי עם חברים אחרים לקפה ושוב חסרה לצ'יל, לכיף ולרוגע.

החלטתי שאני הולך לשקיעה לבד, נסעתי לשם עםה אופנוע, ראיתי ים ידראלים ותיירים ומה לא, התיישבתי עם אנדים שהכרתי אתמול, חצי שעה וביי מתקדם הלאה...

הוסטל שוב אחרי השקיעה, ראיתי מישהו שהגיע שעבר תאונה קטנה על אופנוע, מכות יבשות, הוא רצה ארוחת ערב ופשוט הלכתי איתו בשוק ומצאנו דוכן לאכול

לקחנו את האוכל מהדוכן והתיישבנו ממול בבר

אכלנו לנו ושבאנו לקום, הבחור ראה זוג בלגים שעזרו לו אחרי התאונה ופתאום ישבנו איתם

ישבנו ושיחקנו איתם

הם לימדו אותנו משחק ואנחנו לימדנו אותם משחק קלפים

ישבנו שם שעתיים והבחור הרגיש כבר מסוחרר אז החסרתי אותו להוסטל אך הרגשתי שהערב שלי עדיין לא מומש עד תומו.

חזרתי לשוק עם המפתח, המפתח ששייך רק לבודדים, דפותח דלתות למקומות מיוחדים.

הסתובבתי וראיתי את אותם אנשי ה- "שלום שלום" ושאתה רואה על הפנים שלהם את חוסר ההבנה של מדוע אתה לבד.

ואני? המשכתי ללכת בשלי, עד שמצאתי את בר של תאילנדים עם מוסיקה ואין אף תייר, רק תאילנדים רוקדים.

ויש את ההתלבטות אבל היי, אתה לבד אז אין פאדיחה, ופשוט הלכת לתול הבר ורקדת איתם

ישראלים ושאר התיירים הסתכלו ועברו מבחוץ, מסתכלים ורואים אותך נהנה והם אכולי בושה.

כך יצא שבזכות העולם של הלבד, העולם שנפתח, נוצרו חוויות שקורות רק ברגעים של בדידות.

אתה אף פעם לא לבד בתוך המחשבות שלך

חשבתם על דף אחד פעם?

דף אחד של A4 פשוט

הבחור נמצא בין חבילה של 500 דפים ובכל משלוח יש איזה 5 חבילות, נגיד?

דף אחד בין 2500 דפים בערך

איפה הייחודיות?

דף אחד יכול לשנות סדרי עולם

מהסכם שלום, מלחמה, גירושים, חתונה, ברית, לידה, מוות, ביטוח לאומי...

כל אלה זה בסופו של דבר דף אחד ויחיד

דף אחד שמסתתר לו בין ערימות של ערימות של דפים

כך, כמו הדפים

גם איש אחד יכול לשנות את העולם בחתימה אחת

אז נכון, לפעמים אנחנו אומרים מה זה משנה? אני סתם עוד דף בין ערימות דפים

אבל היופי הוא במחשבה

שגם דף אחד יכול

לשנות את העולם

איך שהימים משתנים פה ברגע:
התחלתי את היום בחוסר מודעות מוחלטת למצב
מה אעשה?
דבר ראשון אני חייב אופנוע, אין סיכוי שלא
אז פתחתי את הבוקר בהסתובבות בכל פאי לחפש אופנוע להשכרה
ולא מצאתי
שלוש שעות שאני מחפש
מרגיש לבד, בודד והייאוש חונק בגרון
מה? יכול להיות שפאי לא בשבילי? שזה סתם אוברייטד?
ישבתי לי בהוסטל עם רצון לבכי והבנה שגם עם החברים והמשפחה בארץ אני לא יכול לדבר (בכל זאת, ארבע חמש בבוקר...)
ואז גיליתי את כוחותיי "לא! אין ייאוש! אתה תקום ועכשיו אתה תמצא!!"
אז אחרי 3 וחצי שעות של חיפוש ושלוש פעמים של חזרה להוסטל, החלטתי לנסות את מזלי בפעם האחרונה
ואז
מצאתי אותו
קטנוע אדום שמחייך רק אליי
ישר תפסתי אותו ומהיום הוא שלי לימים הבאים

אוקיי, שלב שני
יש אופנוע, מה עכשיו?
נכנס לי לרשימת דברים שאפשר לעשות בפאי
ובלי לחשוב עולה למעיינות החמים של פאי
(לא החלטה הכי חכמה בהתחשב בחום של תאילנד 😅)
פשוט נסעתי והגעתי
הגעתי עם המחברת שלי
לבד
בלי תכנון
ישבתי והייתי במים
יצאתי החוצה וישבתי והסתכלתי על המים על אבן והתחלתי לכתוב
כתבתי מה שעובר עליי אך עצרתי באמצע
עצרתי כי דיברתי עם חרדי מברוקלין שלא יודע מילה בעברית, עם הולנדים שהיו במים (אז היום בפינתנו, מסתבר שאני מיוון, ספרד, צ'כיה, ולא לא מישראל)
ואז שמעתי שלושה ישראלים חמודים מדברים וצוחקים והם צירפו אותי אליהם
מסתבר שאנחנו באותו הוסטל, הם עובדים בנתב"ג ובתאילנד לחופשה קצרה של חמישה ימים
ישבנו, צחקנו עד שנמאס
ואז הלכתי לאכול, לבד, להכיר את האוכל שכולם מדברים עליו
על הסנדוויץ הוויאטנמי בשדרה בפאי (ה ישמור איזה טעים)
ואז נסעתי לראות את השקיעה בקניון מטורף
עם נוף פסיכי
שכמובן מלא ישראלים ותיירים מהעולם
היה מטורף מהיופי אבל מסתבר שהרעש של השני רחפנים שצילמו את הקניון הרג מלא מאיתנו
אז ישר אחרי השקיעה התקפלות חזרה להוסטל,
התארגנות וישיבה של ישראלים פה עד שהוחלט שנלך לשוק לילה
הלכנו ופתאום מלא פרצופים מוכרים
פרצופים מוכרים מהמסיבה של אתמול ומהגסט האוב בצאנג מאי
ופתאום השלישייה שהייתי איתה היו בהלם שאני מכיר את כולם
וחזרתי לעצמי
ובאמת פאי מרגישה כמו קיבוץ קטן שכולם מכירים את כולם
אז מיום שהתחיל טיפה זוועה
הפך ליום חוויתי ומלמד

אני גיליתי היום שיש בי עוד צדדים
החל מהיכולת להיות לבד ליכולת להיות יחד
הלבד הוא חבר
והביחד הוא גם חבר
שניהם יכולים להרכיב אחד את השני
ולא באים אחד על השני

החיים מלאים בהפתעות
וזה סיכום יום שני בפאי

זרימה

מילה אדירה

קשה לי לזרום לפעמים

קשה לא לקבוע

אבל כאן זה אחרת

אי אפשר לקבוע כי הכל דינמי

מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם חברותי

צמא לחברים ואנשים

חושש לפעמים להתמודד עם עצמי

כמו תמיד, גם כאן בגסט האוס שנמצא כבר שבוע, אני מכיר את כולם, מהיום הראשון רק חוויות וישיבות עד שלוש וחצי ארבע

אבל הקסם הוא שאנשים כאן משתנים נון סטופ

האנשים שהתחילו איתי זה לא אותם אנשים שיש כאן עכשיו

הוויב השתנה תוך יום

וזה הקסם

כולם ישראלים (טוב 90%)

וכולם עם אנרגיות טובות

ועם כל זה

לפעמים מרגיש לבד

בין כמות האנשים

מוצא את עצמי בלי רצון להכיר מחדש כל שנייה

מוצא את הלבד שלי

שלזרום לבד

להכיר לבד את עצמי

זה קשוח

אבל חלק מהמסע

זה מה שחיפשתי

זה קשה ממש להרגיש את הבדידות

אבל זו תחילה של היכרות פנימית

שתוביל לטוב

אתה אבן בין נהר של אנשים

חזק, יציב, ומבחינתך שונה בנוף כי אתה מיוחד

כמו שכל אחד אחר הוא אבן בין נהר בפניי עצמו

הקלילות פה זה חלק מהחוויה

והקושי הוא לא להיות כבד

כי בדרך כלל זה מה שקורה

והמיוחד הוא

שלאט לאט

אתה מתחבר לקלילות (בואו קניתי שרוולים)

ומתחיל להיות ספונטני ולא לתכנן

כי מי שלא זורם

טובע

מתחיל את הטיול
יורד מהאוויר
נחיתה
ואני באורות
חשמל זורם בכל הגוף
מתכנן לטרוף את העולם

מלמעלה אנחנו כאלה קטנים
מחשבות על החיים מלווים את המבט בעננים
ומחשבות על מי שהשארתי ומי שאשאיר

מתחיל את הטיול
את המסע
באנרגיות שיא
באווירה חשמל

איזה פאן שהגעתי לנקודה הזו בחיים.

השבוע הייתה שיחת פרידה (חצי פרידה, לתקופה)

מהמטפלת

ופתאום זה היה נקודה טובה לעצירה

פתאום הסתכלנו על התהליך שעברתי עד כה

(היא איתי איזה שנתיים וחצי, חתיכת דרך...)

דיברנו רבות על הבדסמ

אפשר להגיד שהכרתי לה את העולם משיחה לשיחה כמו שאני התחלתי להכיר אותו בשנה האחרונה

היא הייתה שם כל התהליך

שהכרתי פה אנשים טובים

שהכרתי אותה כאן

שנפגעתי

שנשברתי

שנבנתי

שהכרתי אנשים טובים

שבאמת מרגיש טוב איתם

היא הייתה פה ונתנה את הנקודה של האור

משיחות בהתחלה על התואר, ושזה כל השיחות...

(בכל זאת, התחלנו שיחות כאשר הייתי בשנה השנייה, סטודנט ממורמר...)

ופתאום היא אומרת לי שאין לה מושג אם סיימתי או לא

כי המרכז של החיים שלי זה החיים החדשים 

עם הביטחון

החיים עם הבדסמ

עם האנשים שאיתי עכשיו שעזרו לי לפרוץ

לגרום לי לאזור כוחות ולטייל לבד

חיים של חוויות וכיף

נכון, הכל לא מודע

אבל זה היופי כרגע

וזה כיף

זה סתם פוסט של התרגשות

לקראת המסע

ועצירת ביניים

לראות את הטוב

ולהוקיר תודה רגע על הטוב והכיף שסובב

אז הפואנטה

בין כל החרא שעוטף אותנו ביום יום

אני לומד כל יום מחדש

להוקיר תודה

על האנשים שסביבי

על עצמי

ועל הדברים הטובים שאנו חווים

ואני מנסה לשים שם את הזרקור

איזה כיף זה להתגבר על הפחד

החשש של להיות לבד ולטוס לבד

שאתה לא הכי 100% בריא

תמיד ליווה אותי

מה? אני? נראה לכם שאטוס לבד?

ואם יקרה שם משהו?

ובתהליך אדיר של שנה של ייאוש ושיחות

כמו הפניקס צמחתי וקמתי לחיים חדשים

האמת, הבדסמ עזר לי המון בזה (כן, אני שנה פה ואמאלה מה שעברתי השנה חחח)

הביטחון קפץ, האמונה בעצמי, היכולות, הקישורים, הכל

והנה פתאום מתכנן את הטיול מאפס

לצאת לבד מהגבולות שלי

מהקופסא

ופתאום אני פאקינג עשיתי רישיון על אופנוע?

בין הדברים שהכי לא האמנתי שארצה לעשות...

ועוד מעבר של טסט ראשון...

בקיצור סתם חפירה של התפרקות והתרגשות לקראת המסע 😊

אז מה הייתם עושים?

שתי דרכים להגיע לצפון

דרך אחת מופגזת כל היום

ובדרך השנייה יורד ברד בגודל של כדורי כדורגל

אז מה אתם הייתם עושים?

מאיפה הייתם נוסעים?

מציאות של לפני דקה וחצי-

אזעקות קרוב אלייך בגלל כטבמ

בום אדיר

ואתה במחשבות

האם זה יירוט או שזה בכלל רעם?

מה שמוביל למשחק

"ברוכים הבאים לשעשועון- יירוט או רעם??"

😂😂😂

חורף 2024

הולך להיות חוויה ממש

מתוך יומנו של צפוני

חמישי:

אוי, צריך לחזור לצפון לעשות שיעורי נהיגה...

לא הכי בא לי אבל בסדר...

אין ברירה...

מאיפה לנסוע?

מהדרך שמטווחת או מהדרך שמטווחת יותר?

האמת שתי הדרכים מטווחות אז מה הכי מהיר?

איפה יש פחות שטחים פתוחים לאורך הכביש?

עכשיו 6 וחצי והם אוהבים את המטח של שמונה

אספיק להגיע לפני המטח?

טוב נצא

יוצא

ומדבר עם חבר כל הדרך

(לא הכי כיף לנסוע לבד בזמן הזה באיזור הזה...)

עובר את יקנעם

אין ברירה... מכאן שתי הדרכים מתוחות...

מיקנעם, הכביש כמעט ריק

שבע וחצי בערב והכביש עם אולי עשר מכוניות

תחושה הזייה

בימים כהרגלם יש פה פקק של החיים....

מהצד השני של הכביש אנשים נוסעים דרומה

תחושה שכל מי שנוסע דרומה כאילו מאותת לי

"לא!!! הפוך!!! אל תיסע צפונה!!!"

ועם התחושה הזו אני נוסע

כמה שיותר מהר להגיע לשיעור

לעשות אותו

ולחזור הביתה

מגיע ורוכב בשיעור עוד שעתיים

חוזר הביתה

ואז הגיע המטח של הלילה טוב

שבת:

קם בעשר מטלפון מאמא שלי

"אתה בסדר?"

ואני כן, בממד ישן מה קרה?

מסתכל על הטלפון

התראה של רעידת אדמה

מה? עכשיי גם רעידת אדמה יש פה?

בואו נסגור ששבוע הבא יש מטאור

עוד שבועיים פלישת חייזרים

וזהו אנחנו מכוסים...

לצד ההתראה וההסבר על רעידת האדמה

רואה את כל המסך אדום מהמטחים

בוקר ולילה טוב

סוגר את הטלפון

חוזר לישון

שברקע הפיצוצים

קם ברגוע

מתארגן

ובנתיים עוד מטחים בחוץ למקומות היפים ביותר בישראל

ואני רק רואה את השובלים של היירוטים והפיצוצים בשמיים

יוצא לי לשיעור נהיגה לפני הטסט

באמצע השיעור מסמנים לי לרדת רגע מהאופנוע כי אזעקות ויירוטים

טוב, זה שוב רחוק (עשר דק נסיעה ממני)

כולם מסתכלים על הפיצוצים ואני?

אני ממשיך לרכב

חוזר הביתה

שעה אחרי שהייתי בשיעור

מטח של אזעקות למקום שהייתי

טוב, בומים וכאלה ברגיל...

ראשון:

נוסע לטסט

עוצר בדרך כי אזעקות

אהה זה אזעקות על כטבמ לא טילים

טוב הכטבמ עבר אותנו, המשיך דרומה

טוב נמשיך לנסוע

מתכונן ועושה את הטסט

בלחץ אטומי אם עברתי או לא

אבל גם תחושת שחרור

אוף, צריך להסתפר

נוסע להסתפר בנהריה

עיר רפאים...

ופתאום הודעות מהאחיול שלי לא להסתובב כי היה פיגוע בגלילות וזה לא יום לצאת מהבית

לא... כי בצפון יש ימים שהם סבבה...

כבר לא מתרגש

נכנס לחנות, שומע את הצפצוף של ההתראות אצל אחת הלקוחות

וישר כמו עדר, כל החנות שואלת אותה איפה עכשיו?

"מטולה, קריית שמונה"

אהה

טוב אין מה לדאוג, לא אלינו...

ככה בכל חנות שנכנס אליה

חוזר הביתה אחרי התספורת

צריך ללכת לשבעה של משפחה של חבר

יוצא מהבית עם העוגה ביד ופתאום אזעקות בנהריה

טוב... נצא יותר מאוחר

הולכים לשבעה בנהריה

וכל הזמן פיצוצים מכיוון הים

ברגיל...

חוזר הביתה ובנסיעה יש כביש ישר שאפשר לראות את כל ההרים ליד הבית עד האיזור של צפת

חושך, זהו אזור בלי פנסים בכביש

ופתאום רואה את השיגורים של המיירטים שלנו מאיזו פינה רחוקה רחוקה

וזה כל כך יפה

טוב

הנה עוד יום הסתיים לו

וחוזר הביתה

והנה תמונות יפות של מטחים קצת

(אל תדאגו זה היה מטח רחוק ולא היה צריך להיכנס לממד)