איזה פאן שהגעתי לנקודה הזו בחיים.
השבוע הייתה שיחת פרידה (חצי פרידה, לתקופה)
מהמטפלת
ופתאום זה היה נקודה טובה לעצירה
פתאום הסתכלנו על התהליך שעברתי עד כה
(היא איתי איזה שנתיים וחצי, חתיכת דרך...)
דיברנו רבות על הבדסמ
אפשר להגיד שהכרתי לה את העולם משיחה לשיחה כמו שאני התחלתי להכיר אותו בשנה האחרונה
היא הייתה שם כל התהליך
שהכרתי פה אנשים טובים
שהכרתי אותה כאן
שנפגעתי
שנשברתי
שנבנתי
שהכרתי אנשים טובים
שבאמת מרגיש טוב איתם
היא הייתה פה ונתנה את הנקודה של האור
משיחות בהתחלה על התואר, ושזה כל השיחות...
(בכל זאת, התחלנו שיחות כאשר הייתי בשנה השנייה, סטודנט ממורמר...)
ופתאום היא אומרת לי שאין לה מושג אם סיימתי או לא
כי המרכז של החיים שלי זה החיים החדשים
עם הביטחון
החיים עם הבדסמ
עם האנשים שאיתי עכשיו שעזרו לי לפרוץ
לגרום לי לאזור כוחות ולטייל לבד
חיים של חוויות וכיף
נכון, הכל לא מודע
אבל זה היופי כרגע
וזה כיף
זה סתם פוסט של התרגשות
לקראת המסע
ועצירת ביניים
לראות את הטוב
ולהוקיר תודה רגע על הטוב והכיף שסובב
אז הפואנטה
בין כל החרא שעוטף אותנו ביום יום
אני לומד כל יום מחדש
להוקיר תודה
על האנשים שסביבי
על עצמי
ועל הדברים הטובים שאנו חווים
ואני מנסה לשים שם את הזרקור