|
|
|
אני מדמיין את אשתי יום אחד מנשקת אותי לפני השינה.
נשיקה מרגיעה, אחת שתזכיר לי כמה אני אהוב.
נשיקה שתגרום לכלוב על הזין שלי להרגיש כמו אוויר.
נשיקה שתגרום לי לכרבל אותה לתוך לזרועותיי כגבר שלה ולדעת שאני שייך לה ושהיא רוצה אך ורק אותי.
מתחת לשמיכה הגדולה בחדר שלה היו שתי גבעות קטנות.
הייתי מוצא את עצמי עם הראש צמוד לאליהם כל הערב, מדברים ותוך כדי מלקק בתנועה עגולה את הפטמות שלה.
היד שלי הייתה על התחת שלה, והברך שלי בין רגליה.
ככה אהבתי לשרת את הבת זוג שלי.
וככה אשרת את הבאה.
לא בקטע של שליטה אמיתי.
ברצון לרצות.
להיות צעצוע למענה.
מגשים פנטזיות מאהבה.
הלוואי ואמצא משהו כזה שוב רק הפעם עם אהבה יותר בריאה כלפיי.
בתוך גשם קר יש חדר חם ומלא אהבה.
יש שם חיבוק רך של אישה אוהבת, וחיוך רך של גבר אוהב.
בתוך גשם קר יש נשיקה אחת עמוקה.
נשיקה ששואבת כוח ומחניקה כאב ששובר את הלב.
כשהטיפות יורדות, והשמיכה מתחממת, הבגדים יורדים ואת אותי מנשקת.
וידיי נוגעות בכל, ואת מחייכת אליי קלות.
כי כל קור ורוח כפור, לא יקפיאו לבבות...
אני מתגעגע להרגשה של החוסר אונים לפעמים.
להרגשה של הפגיעות מולה.
אני מתגעגע להרגשה של היכולת לעצור הכל, לפשוט את המדים.
להוריד מעל כתפי את הכומתה החומה ולהתמסר אל האישה האימהית הזו.
כל יום שאני לבד אני מתגעגע למגע הזה.
בשלב מסויים הבנתי שזה לא היא.
זה פשוט אני.
אני צריך את זה.
כי לא קיבלתי את זה בחיי.
אף אחת לא דאגה לי, אני תמיד דאגתי לאחרים.
וברגע שמישהי אמרה לי "תן לי לחבק אותך"...
נעלמו המגננות.
ירדו המגנים.
