מרטון )ככה( על רגליים שבורות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לתת מודע שלי, כנראה, יש חוש הומור סוטה. 

הוא החליט שעברתי לשלב הבא בקווסט שלי "למצוא הגביע הקדוש".

(למצוא? או אולי חיפושים? מעניין, בקווסט הזה המטרה היא המציאה או החיפושים עצמם?

גם שאלה מעניינת? 

ומה לדעתכם?)

וכרגיל - המטנה שקיבלתי הייתה עטופה בשכבה עבה של רגשות מהספקטרום השלילי לכל טעם וריח:

זוועה

גועל

אכזבה

כאב רגשי ונפשי

איבוד כבוד עצמי

כעס

חוסר אונים

חוסר ביטחון

בושה

פחד

ועוד ועוד ועוד... 

לא יכנס לפרטים. מתנצלת. יודעת שזה הכי מעניין אך לא. עשיתי. נבהלתי. קפצתי לחקור וואט זה פאק.

התברר שמה שקרה לי זה בכלל אופייני לאנשים שעברו את מה שאני עברתי בילדות שלי. 

וזה לא תירוץ ולא הזמנה להמשיך ולא סיבה לסלוח...

בגידה היא בגידה לא חשובות הסיבות. ואם מלחתכילה לא התכוונתי לבגוד, אז בגידה היא בשבילי סימן שמה שקורה לא מתאים לי. או אני לא מתאימה. שבעצם לא חשוב כי כל זה ריקודי לשון והעיקר: אני משקרת לעצמי...

לדעתי, זה לא בריא להיות במקום, פיזי או לא פיזי, שכדי לשאר בו, אתה חייב לשקר לעצמך. מותר לשקר לכל העולם כמה שבא לך. כל עוד אתה לא משקר לעצמך, כל עוד אתה יודע שאתה משקר, כל עוד אתה לא התחלת להאמין לשקר שלך.

ואני התחלתי.

שקרתי איפושהו, לא שמתי לב, והאמנתי מיד בשקר שלי. 

מה הבעיה עם השקר - יכולים לשאול אותי. בעצם, לא יכולים, אבל לצורך התהליך הריטורי, לדמיין שמישהו שואל.  

שקר מייצר מציאות מוגבלת, לא קיימת, לא פונקציונלית. וכשאני משקרת לעצמי אז אני עוברת פנימית למציאת הזאת השניה. ומתחילה לתקשר עם העולם מהפנטזיה שלי. שזה, בעצם, שיגעון.  

ואני מיד קיבלתי תגובה מהאישיות שלי, מהות שלי, אני שלי. שכבר מלפני כמה שנים סיכמתי איתה שלא משקרים. למרות הכל. האמת הכי כואבת ומכאיבה - אבל רק אמת. וכנראה האמת הזאת עד כדי כך לא רציתי שפספסתי... שיקרתי... 

והתחילו לי התקפי חרדה ופאניקה. והחמירו, בוודאי. עד שהפחו לתמידיים כמעט ובלתי סבילים כבר. שהחלישו אותי עד כדי כך שעשיתי טעות - וקרה מהשכתבתי בתחילת הפוסט...

כן, קיבלתי את העובדה הנוספת עליי. שהיא חלק והמשך של התהליך שבגללו ולקרתו הגעתי לעולם הבדס"מ.

אבל גם הרכנתי את ראשי ואמרתי את האמל לעצמי. ויצאתי מהיחסים שהיו כל כך חשובים וכל כך מעולים ונהדאים ויקרים ומה שלא... בשבילי... 

כי הגיע הזמן. כי התחיל התהליך שפחשתי ממנו, חיכיתי לו, ידעתי שזה יתחיל ושיקתי שעדיין לא... שכבר כן...

ומיד הפסיקו החרדה והפאניקה. 

והדיעו ריקנות, חולשה, עייפות, חוסר רוצון, חוסר כוחות. 

אני כמו באקווריאום. כל העולם בחוץ. אני נהנת ממנו, מלראות, לשמוע, לנשום. אבל זה נשאר בחוץ. לא ממלא אותי פנימית. אני מציירת, רוקמת, שומעת מוזיקה, פילוסופיה, ילדים, יוצאת ויושבת בדשה, הולכת בעיר... וזה לא ממלא. אני עדיין מאוד חלשה... 

האקווריאום לא נשבר. ואני שוכבת בתוכו, שוב שבורה לחתיכות. מנסה לרכוש כוחות כדי לחבר את עצמי שוב מחדש. ואין לי כוחות. בתוך האקווריאום אין ממה להטעין. אין סכנה. ואין התענה... אבל מי ישבור את האקווריאום? כאן השאלה... 

 

 

 

 

“the area dividing the brain and the soul

is affected in many ways by

experience —

some lose all mind and become soul:

insane.

some lose all soul and become mind:

intellectual.

some lose both and become:

accepted.”

 

–Charles Bukowski, "Lifedance"

 

Deep down inside of us, there’s a bluebird waiting to emerge. 

 

Here’s a poem by Charles Bukowski (August 16, 1920 – March 9, 1994), American poet, novelist, and short story writer whose writing was influenced by the social, cultural, and economic ambience of his adopted home city of Los Angeles.

 

Bukowski's work addresses the ordinary lives of poor Americans, the act of writing, alcohol, relationships with women, and the drudgery of work. The FBI kept a file on him as a result of his column Notes of a Dirty Old Man in the LA underground newspaper Open City.

 

Bluebird

 

there's a bluebird in my heart that

wants to get out

but I'm too tough for him,

I say, stay in there, I'm not going

to let anybody see

you.

 

there's a bluebird in my heart that

wants to get out

but I pour whiskey on him and inhale

cigarette smoke

and the whores and the bartenders

and the grocery clerks

never know that

he's

in there.

 

there's a bluebird in my heart that

wants to get out

but I'm too tough for him,

I say,

stay down, do you want to mess

me up?

you want to screw up the

works?

you want to blow my book sales in

Europe?

 

there's a bluebird in my heart that

wants to get out

but I'm too clever, I only let him out

at night sometimes

when everybody's asleep.

I say, I know that you're there,

so don't be sad.

 

then I put him back,

but he's singing a little

in there, I haven't quite let him

die

and we sleep together like

that

with our

secret pact

and it's nice enough to

make a man

weep, but I don't

weep, do

you?

 

--Charles Bukowski 

[from The Last Night of the Earth Poems, Ecco (2002)]

__________________

 

“I felt like crying but nothing came out. it was just a sort of sad sickness, sick sad, when you can’t feel any worse. I think you know it. I think everybody knows it now and then. but I think I have known it pretty often, too often.”

― Charles Bukowski, Tales of Ordinary Madness

Yes Yes

Charles Bukowski

 

when God created love he didn't help most

when God created dogs He didn't help dogs

when God created plants that was average

when God created hate we had a standard utility

when God created me He created me

when God created the monkey He was asleep

when He created the giraffe He was drunk

when He created narcotics He was high

and when He created suicide He was low

 

when He created you lying in bed

He knew what He was doing

He was drunk and He was high

and He created the mountains and the sea and fire at the same time

 

He made some mistakes

but when He created you lying in bed

He came all over His Blessed Universe

 

לא יודעת, אם קיים שם מסוים לנשלטות כאלה, אבל אני אקרא לזה "נשלטת טוטאלית". 

ואני לא מתכוונת שהיא מתמסרת לשליטה טוטאלית. בכלל לא. 

אני מדברת על המקרים שנשלטת זקוקה להתמסרות טוטאלית מצד השולט. שכל השליטה, המיניות, הרצון, ההתעניינות, האהבה, וחום, האכזבה, הכאב, החוזקה, החולשה, הפנימיות החשוכה, הכי נסתרת, הוא כולו היה רק שלה. עם כל ההנהה וכל הכאב. גם הכאב שהוא נותן. אבל - והכי חשוב - הכאב שלו שהוא מסתיר. שהיא תוכל לקחת ממנו גם את הכאב ההוא ולשחרר אותו. וככה כל חלק שבו שהוא דוחה, לא מקבל, לא רוצה, מגעיל - יעביר לה שהיא תאהוב ותקבל ותשחרר. 

כי לכל זונה יש מחיר שלה.

ולכל תזוזה של הזונה יש מחיר שלה. 

וזונה לא תעשה שום תזוזה כל עוד לא הבטיחו לה את התשלום.

ואם לא שילם פעם אחד, היא לא תלך אם אותו גבר שוב. 

ויש זונות שמקבלות את התשלום בכסף. 

או בכבוד.

או בהנהה.

או ביחס נעים.

או במעמד חברתי.

וכמובן זה תמיד תערובת ומסובך והרבה יותר מעניין ואני מגזימה בפשטות לצורך העניין. 

ויש זונה שמקבלת תשלום בדבקות, שייכות, התמסרות, התחייבות, פתיחות טוטאלית. 

אין כאן מקום לזונות אחרות. לשקר. למשחק זול. לשימוש וניצול. הכל אמיתי, משגע, בגדול, ביוקר. ותמיד הדדי. 

מעניין עם קיים מושג כזה? קיימות נשלטות כאלה? שולטים כאלה? 

 

כי אני בהחלט אחת כזאת. נשלטת אכזרית וטוטאלית...

הצורך הדדי הזה

כשאתה חייב להכאיב את הגוף שלי שאוכל לרפאות את הנפש שלך...

"את עושה קולות? צורחת? נוהמת? גונחת? אוהב ככה".

"את משפריצה? מהר? הרבה? אוהב ככה"

"את גומרת הרבה? שרשרות? מהר? לפי פקודה? גם יודעת לא לגמור לפי הפקודה? ובלי לגעת בעצמך? ולפי הפקודה? אוהב ככה"

"את גומרת אנאלי? ודוגי? ודאבל? ועצבאות? ואוראלי? אוהב ככה"

"איך את עם השפלות? ומוצצת טוב? ומכניסה את לשונך בתחת? ועינוי פטמות? ומשיחת שיער? ומלקקת את כפות הרגליים טוב? עוסוי? אוהב ככה"

............

חיכיתי לשאלה האחרונה

ובלעתי הרבה

והתחלתי אפילו להתלבט, אולי הפעם טעיתי... 

אבל לא. הם אף פעם לא מאכזבים.

קיבלתי את השאלה האחרונה האהובה עליי.

ואז גמרתי.

וצחקתי.

כי כבר אין בי כוח לבכות כאן.

קיבלתי אותה ועם הלב הטהור סיימתי את ההתכתבות:

"ומה עוד את אוהבת?"

 

ואני כל פעם מנסה להבין, האם זה אמיתי?

זה באמת ככה?

זאת השאלה?

מה

עוד

אני

אוהבת

?