מרתון על רגליים שבורות

הוא קורא לי פיצית. וככה אני הרגשתי איתו. לידו. בידיים שלו. מהרגע הראשון שנפגשנו והוא חיבק אותי. ושניינו נבהלנו כי זה לא שהוא עד כדי כך יותר גדול ממני. קצת. אבל הרגשתי לידו ממש קטנתונת. פיצית. וככה גם הוא אמר לי. 

הוא ידע לגעת בי כמו שאף אחד לא הצליח עדיין. 

לחבק.

לנשק.

לראות אותי.

הכל היה מדויק בו בשבילי. ריח, שיער, עור, טעם, קול, איך הוא השתמש בכל זה...

המוח היפה והטעים שלו...

אבל התמכרתי לחיבוק הזה. לחיוך ומבט ונשיפה יחד עם המילה "פיצית". הגעגועים ממלאים לי את העחניים בדמעות מיד כשאני נזכרת את זה. וגם עכשיו - הדמעות כבר מציירות שביל על הפנים שלי...

כי יש סיבה לזה שאני לעולם כבר לא ארגיש את החיבוק ההכי נכון בשבילי. 

הכי פשוטה...

לא בא לו עליי...

וזה מכובד ומקובל תמיד. 

אנחנו מתכתבים. כייף לדבר איתו, בנאדם חכם שיודע לחשוב ולספר יפה. 

אני מדי פעם לא מצליחה ומאבדת שליטה, מתחילה לבקש להיפגש, להתבכיין... להתחנן...

אחר כך נחנקת מנבוכה ובושה. אך הוא שומר עליי, לא מסכים לפגישה כי יודע שזה יפגע בי ויכאיב עוד יותר. 

אבל...

לפעמים...

כל כך חסר לי החיבוק הזה...

המדויק לי...

ההכי נכון בשבילי...

שהוא גנב וואין לי מושג האם קיים עוד אחד כזה ביקום... 

ואני בת 50...

כן, זה מרגש אותי ברמווווות!!!

לא יודעת למה, בעצם...

אולי מפני שזה נשמע ממש מרשים, חצי מאה, יובל.

אולי כי זה העשור האחרון שאמא שלי חיה. נפטרה בגיל 59. ואני מתקרבת אליה וזה משמעותי, אין מה לעשות. 

ואני הצלחתי כבר לשנות כל כך הרבה בגורל שלי, לא ללכת במתכון המשפחתי שקיבלתי בירושה. גאה בעצמי, כן. כי גם כשאני אומרת שנמאס לי לחיות זה בא מסיבות אחרות. אני לא רוצה למות כמו שהיא רצתה. אני לא מסכנה, לא חסרת אונים, לא כמו שהיא.

אני אישה מאושרת.

עם המון בעיות ו"אישיוס", אני מסובכת ומיוחדת. מוזרה וקשוחה ליחסים. אבל - אני - תכלס - מאושרת. 

זה ההבדל הבסיסי ביניינו שגם אם אצא מהעולם רק איתו - כבר ארגיש שהצלחתי. ובאמת - זה לא ההסג היחיד שלי.

בגדול, מעניין הקטע הזה "הצלחה". איך מודדים אותה. הבנתי שהמודד הזה מתשנה עם הזמן. ושזה בסדר. כי כשהגעתי לרמת ההצלחה שקבעתי לעצמי, אני רוצה להתקדם. אז מזיזה את סרט המדידה. 

כמו למשל בטראומות. 

בהתחלה ההצלחה הייתה - לספר על מה שקרה בלי בכי.

אחר כך - בלי להצדיק את הצד השני.

אחר כך - בלי להאשים את עצמי.

אחר כך - בלי להאשים את אף אחד. 

אחר כך - כשמדובר, למשל, על פגיעה מינית מסוימת, להכניס את הדינמיקה הזאת בזהירות בתסריט באקט.

אחר כך - לקבל אותה עד הסוף גם עם כאב ובכי ורגרסיה והכל. להיות הכי חשופה מול כל מה שגוף שלי מכיל, להקשיב לו באותו הרגע, להיות איתו, לא לברוח, לא להעלם, להתמודד עד הסוף. זה לא קרה מיד. לא בפעם הראשונה ולא השניה. דרש הרבה זמן ונסיונות והשקעה ואומץ ממני ומהאדון שלי שהייתי איתו באותו הזמן. עד שהצלחתי. הצלחנו.

אחר כך - לעבור את אותו התהליך בלי בכי וכאב של פעם ורגרסיה. עדיין לא להנות אבל כבר להיות "כאן ועכשיו". לצאת מ"שם ואז".

אחר כך - להנות מזה ממש. גם בכאב וגם בעונג. ללמד את הגוף לקבל את אותה הדינמיקה כמשהו חדש. 

אבל - אבל - אבל - זה עדיין כל פעם בראש שלי ניצחון על אלה שפגעו בי כשהייתי ילדה תמימה חסרת אונים.

לכן ההצלחה האבסולוטית (ואני לא בטוחה שמתישהו אגיע אליה) תהיה כשהמעשה הספציפי הזה לא יהיה קשור בכלל למה שקרה לי בעבר...

וככה אני ממשיכה.

מלהיות "נכדה אהובה של סבא פרויד" עברתי להיות "חסידת רבה יונג". אני רודפת אחרי הטריגרים שלי. חופרת (בעדינות, זהירות, איטיות, אחד אחד) אותם, חוקרת, שואלת שאלות, פותחת כדלת לתוך הפחד שמסתתר מאחורי הטריגר. עוברת בזהירות לידו, משתדלת לנשום עמוק ולא להיכנס ממש לתוכו, להבדיל ביני לבין הפחד ההוא. אומרת לו "תודה, הפחד היקר, שהגעת להגן עליי. שרוצה להגן עליי מכל הפגיעה שמסתיר ממני. תודה על העבודה שלך במשך כל השנים הארוכות האלה. עכשיו אתה משוחרר. אני כאן כדי לדבר עם מה שנמצא שם. תן לי לעבור. אני חזקה כבר. אני יכולה. מבטיחה לך. אני משוחרר. תסתלק. תעוף. תודה". 

אני מדברת עם הכעס, יאוש, תסכול, אכזבה, חוסר אונים, חוסר הבנה... אני מחפשת ומוצאת את הילדה שאני, פגועה, מדממת, כואבת, בוכה. שרע לה. אני באה אלייה, נותנת לה קול, מילים, הבנה, קבלה. מנקה אותה, מטהרת, מקשיבה. לוקחת ממנה את הטראומה שלה ואת החוויה שלה. מקליטה לתוכי. מחבקת אותה. מלטפת, עוטפת בכל האהבה שיש לי כלפייה.

אני בוכה יחד איתה, נסיה הקטנה ונסיה הגדולה. 

עד שהיא נכנסת לתוכי. מתפזרת. הופכת לחלק ממני. יוצאת מהלופ שהפגיעה הפציפית הזאת יצרה ומתחילה לגדול, להתפתח. להמשיך לחיות. יחד איתי. כמו חלק חי שלי. שיש לו כבר קול וידע והבנה ומילים. 

וככה אני ממשיכה. פעם אחרי פעם. 

עד שלא אסיים לקשור את כל החוטים בחבל הוא האישיות המורכבת שלי. המחוברת. 

בעוד חודש וקצת נהיה בת 50.

אין לי מושג בת אילו 50 אהיה. 

אבל, נגיד.

כאילו, ראיתי איך שנה נולדה 50 פעמים.

שמתי לב.

ולמדתי מזה משהו.

הרי כן, למדתי. בגדול, הדברים ההכי בנלים שיש:

הכל קורה לא סתם.

הכל קשור להכל.

אני יכולה לשלוט רק על עצמי וגם עליי אין לי שליטה אמיתית.

למדתי שבכל תחתית יש תמיד דלת למדרגות שיורדות לתחתית הבאה.

שלכל דבר יש מחיר וכסף הוא המחיר הכי זול שרק קיים.

וכוליי וכוליי...

רק שעכשיו. 

בא לי מתנה. 

בא לי להיות אני. כמו שאני. 

נמאס לי להקטין את עצמי ולהתאים... 

נמאס לי לחפש את האחד והיחיד שלא קיים...

בא לי לשחק, להנות, לאסוף חוויות וללמוד דברים חדשים...

מעניין איך זה להיות פליי פרטנר... 

סתם. מחשבות מוזרות בבוקר...

שואל שאלות. חלקן בסדר. חלקן מעניינות. חלקן מיתרות. ממוצע - לא לגיל שלו ולמעמד שהוא מנסה להציג.

אני מתחילה להבריז לשאלות שחוזרות על עצמן. חוא לוחץ שאענה. זה מכעיס ואני כותבת לו על זה. צוחק.

שולחת לו תמונה שאני כועסת.

כותב לי:

- תפסיקי לשלוח לי את השטויות האלה. את מכוערת תחת.

עונה לו:

- עצוב לי שהתחת שלך מכוער. שלי יפה ומהמם.

עוד חסימה אחת. 

בוקר טוב, עולם!

אז הוא שאל:

מה הדעה שהיתה לך ושינית אותה? יש/היתה לך כזאת?

אני:

פעם האמתי שבאנשים קיים טוב. היום כבר רק פוחדת מהם. אין לך מושג, עד כמה אני פוחדת מאנשים.

אז הוא ניסה לפרגן:

אבל הנה, הצלחת לצאת מהבית ולבוא אליי, אפילו לא איחרת. גם נפגשת עם אנשים אחרים. מדברת בטלפון. כל הכבוד לך.

אני:

כן, יש לי טריק מסוים. אני שואלת את עצמי "נו, באמת, מה יכול לקרות לך שעדיין לא עברת, לא קיבל, לא חווית? וככה אני מצליחה לצאת ולהיפגש...

פתאום עלה בי צורך להתעולל על הצבעים ואור. בקטנה ובכל זאת...

בבוקר לפני יום קראתי פוסט. שהו כבר הושמד.

הוא היה על משהו אחר לגמרי אבל היתה שם מחשבה אחת שיישרה אותי מיד (וזה משחק מילים עם שם הפוסט).

מצד אחד המחשבה הזאת בנלית לחלוטין.

אך מצד השני - היא בורחת ממני כל הזמן. למה? כי לעשות בדיוק איך שהיא מזהירה לא לעשות - זה כל כך פשוט, מובן מאליו, טבעי...

זה כל כך, כביכול, נשלטי...

אבל...

זה בכלל לא נכון. זה שקר בליבוש מגרה. דרך חולנית והרסנית.

הכלל הוא:

"לא משתמשים באנשים כדי לסתום את הבור שיש לך בפנים".

זאת אומרת,

אם יש בי איזשהו צורך, אני חייבת קודם כל למצוא דרך לספק אותו בעצמי. איכשהו. לא עד הסוף וגם לא הכי נכון. אבל איכשהו. לא להיות רעבה ממש. לא להיות עם "בור" שאין לו תחתית. אפשר להיכנס ליחסים בחוסר, ב"לא עד הסוף". ב"לא כמו שצריך" ו"הייתי רוצה אחרת". אבל לא באפס מוחלט ואי קיום...

כי הכלל הנוסף הוא נורא פשוט:

"אני כנשלטת לא יכולה להעביר שליטה לשולט אם אין לי.

אם אני לא מצאתי אותה בעצמי". 

כתבתי על זה מזמן בפוסט על פרדוקס הנשלטת.

אני לא יכולה לתת אם אין לי. לא יכולה לקבל אם המקום לא מוכן. בור לא יכול לקבל, הוא יבלוע ולא ישאר כלום.

כל שליטה שאני רוצה לקבל - אני צריכה לדעת לשלוט ככה בעצמי עליי. טוב, לא טוב, בצורה לא כל כך מוצלחת, לא להנות מזה, לסבול, לשנוא - אך לשלוט. וכשאפגוש שולט שאחליט שמגיע לו לקבל את השליטה גם בתחום הזה... שאראה שהוא בטוח, ראוי, מומחה, שפוי, מאוזן - whatever. אז יהיה לי מה להעביר לו. ואז הוא כבר ישפר את השליטה שיקבל, יכוון, יתאים, יחזק... 

אותו הדבר עם רגשות. איך אתן רגשות אם אין לי. 

כדי לקבל חיבוק אני צריכה לדעת איך לחבק את עצמי.

כדי לקבל הערכה אני צריכה לדעת להעריך את עצמי.

בחסידות זה נקרא - להכין כלי כדי לקבל ברכה. 

ובנאדם הוא לא כלי. הוא ברכה. או יותר מדויק - צינור שדרכו מגיעה הברכה. 

ואם הכלי שהכנתי הוא מזויף, לא אמיתי, ועוד יותר גרוע, אם לא הכנתי אותו - הברכה תהפוך לקללה...

מצחיק.

ממש מצחיק.

אני מזכירה ושוכחת על זה כל הזמן. 

וכל פעם כל כך מתלהבת כשנזכרת!

אז לא. ככה לא טוב. זה נקרא נשלטת רעה. רעילה. מזיקה לעצמה קודם כל. ומה שאמור להיות הכי עצוב לה - לאדון שלה. נונונונו. פוקה-פוקה ואיכסא. ילדות טובות לא מתלבשות בבגדים לא נוחים להן.

הייתי כזאת.

הנס לא קרה. גם הפעם אני שומעת אותן מילים...כל פעם תמיד אותן מילים.

את מעמיסה.

את יותר מדי.

לוגיסטיקה מורכבת מדי.

אין לך אוטו.

את לא ממוקמת.

את חושבת הרבה מדי.

את מבלבלת ת'מוח.

יש לך דעות מוזרות.

את מסתכלת עמוק מדי.

את ספונטנית מדי.

את מתוכננת מדי.

דורשת מדי.

רוצה מדי.

את שואלת יותר מדי שאלות. 

את יודעת לשתוק בכלל?!

את מפחידה אותי! 

את האחרון קיבלתי כמו סטירה מגבר שבאמת התאהבתי בו. הוא אמר את זה המון פעמים ואף פעם לא הסכים להסביר. וכשהבנתי שהוא לא צוחק ועושה את הכל כדי להרחיק אותי, שאברח... נשרפתי. משהו חשוב נעלם בתוכי אז ואני עדיין לא מוצאת את החלק ההוא...

האמת, שאחריו גם לא כל כך כואב לי לשמוע את כל המילים האלה...

כאילו, אני מראש מצפה להם. כל פעם מקווה שאולי... הפעם... ההוא... 

אבל עמוק בפנים...

כבר מוכנה...

שוב לשמוע שאני פשוט מפלצת.

הנס יקרה?

כמעט מיד אחרי 7.10.2023 התחלתי את הרקמה התרפוטית שלי. הייתי זקוקה לאיזושהי דרך להוציא החוצה את סערת הרגשות ושפחתי אותה על הבד ככה, עם חוט ומחט, קרעתי בדים, זקרתי אחד על שני ותפרתי בלי שום תכנון. 

תכים ותכים תכים אין סוף באובססיה טוטאלית. שבילים של ירי על פני האדמה... ככה דימיינתי את זה... 

אחר כך הוספתי את התאריך . 

שבתוכו כל פס אדום היה חייל שנהרג שם. 

אחר כך כולנו חיכינו לתחילת המלחמה, כל יום ציפינו שהיום זה יתחיל, ואז כשראינו איך הטנקים חצו את הגבול, רקמתי עוד תאריך, כולו באדום...

 ואז התחלתי להוסיף שמות של יישובים שהותקפו #ביום ההוא#. ככול שמספר ההרוגים גדל, הוספתי עוד יישובים... בהתחלה שמות היישובים היו על מקומות ריקים. אחר כך כבר מעל הרקמה ובדים... 

עוד לא כל היישוביםעל מפת המלחמה שלי. ועדיין אני מאחורי המספר הגרוע שמופיע היום באתר של צה"ל...

אני רוצה להראות להם מה שרקמתי עד עכשיו ואשים ציטוט יבש מוויקיפדיה על מה קרה אז בכל היישוב. פוסט אחד, ישוב אחד.

היום זה

ניר יצחק

ציטוט מוויקיפדיה:

*   *   *

מתקפת הטרור על ניר יצחק בוצעה על ידי ארגון הטרור חמאס בבוקר 7 באוקטובר 2023, בקיבוץ ניר יצחק הסמוך לדרום רצועת עזה, כחלק מטבח שבעה באוקטובר. במתקפת הטרור נהרגו 6 מחברי כיתת הכוננות, וחבר קיבוץ אחד נרצח. 5 נחטפו לעזה בחיים ו-3 מגופות ההרוגים נחטפו. החטופים שנחטפו בחיים הם תושבת הקיבוץ יחד עם 4 בני משפחה שהתארחו אצלה.