לא יודעת, אם קיים שם מסוים לנשלטות כאלה, אבל אני אקרא לזה "נשלטת טוטאלית".
ואני לא מתכוונת שהיא מתמסרת לשליטה טוטאלית. בכלל לא.
אני מדברת על המקרים שנשלטת זקוקה להתמסרות טוטאלית מצד השולט. שכל השליטה, המיניות, הרצון, ההתעניינות, האהבה, וחום, האכזבה, הכאב, החוזקה, החולשה, הפנימיות החשוכה, הכי נסתרת, הוא כולו היה רק שלה. עם כל ההנהה וכל הכאב. גם הכאב שהוא נותן. אבל - והכי חשוב - הכאב שלו שהוא מסתיר. שהיא תוכל לקחת ממנו גם את הכאב ההוא ולשחרר אותו. וככה כל חלק שבו שהוא דוחה, לא מקבל, לא רוצה, מגעיל - יעביר לה שהיא תאהוב ותקבל ותשחרר.
כי לכל זונה יש מחיר שלה.
ולכל תזוזה של הזונה יש מחיר שלה.
וזונה לא תעשה שום תזוזה כל עוד לא הבטיחו לה את התשלום.
ואם לא שילם פעם אחד, היא לא תלך אם אותו גבר שוב.
ויש זונות שמקבלות את התשלום בכסף.
או בכבוד.
או בהנהה.
או ביחס נעים.
או במעמד חברתי.
וכמובן זה תמיד תערובת ומסובך והרבה יותר מעניין ואני מגזימה בפשטות לצורך העניין.
ויש זונה שמקבלת תשלום בדבקות, שייכות, התמסרות, התחייבות, פתיחות טוטאלית.
אין כאן מקום לזונות אחרות. לשקר. למשחק זול. לשימוש וניצול. הכל אמיתי, משגע, בגדול, ביוקר. ותמיד הדדי.
מעניין עם קיים מושג כזה? קיימות נשלטות כאלה? שולטים כאלה?
מוזר, עד כמה לפעמים שירים באמת מתארים את משהו שקרה או קורה לנו בחיים פרטיים קטנים וכל כך אישיים שלנו. זה היופי של אמנות, הקסם שלה, שמפני שהשפה שלה היא הרבה יותר רחבה מהשפות של מילים יום יומיות (למרות שבכאילו היא כן משתמשת באותן מילים אבל רק לנוחות שלנו. ויש נאומנות שלא משתמשת בהן ועדיין אפשר להתחבר אליה ולשתף איתה את המציאות הפרטית שלנו, אבל אני שוב הלכתי בשביל אחר).
למשל, השיר הזה מתאר בדיוק מטורף את מה שקרה לי כאן ואיך אני מרגישה עם זה
הכי כייף כשזה קורה עם שירים כאלה, שמתארים תהליכים, מקרים ספציפים, לא משהו כללי, כמו, נגיד, שיר הזה. גם יפה ומדויק, אבל... נו, הבנתם בקיצור
אני זקוקה באבא. מגן, דואג, מלמד, מטפל, מלטף, מוביל, שומר... אבא יציב, בטוח, מבין, יודע, שאפשר לסמוך עליו אפילו כשאי אפשר לסמוך כבר על אף אחד, כש כל העולם עומד נגדי, כשאני לבד ומאחורי ילדיי ומולי רק המוני המונים... שיהיה לידי אבא שלי. שדרכו אוכל לקבל כוחות ולמשיך להלחם, לחיות, לנשום, לקיים... שפשוט יהיו לי כוחות להמשיך...
אבל באופי, לפי הגוף, התנועה, המגע, הקול, איך אני מדברת, מחבקת, מסתכלת - כל האנגיות שאני משדרגת - זה אמהות כזאת חזקה וטהורה. שזאת המילה שקופצת בכל שיחה והתכתבות איתי. האנשים שפונים אליי, למטרה כלשהי, כל סוג של קשר, מחפשים בי אמא. והייתי כזאת. הייתי.
אבל הילדים שלי קיבלו את הכל. ודורשים עוד. ואין בי כבר. אפילו בשבילם. אני סוחטת את עצמי עד הסוף ונותנת טיפות אחרונות... וצועקת "אבא"... אבל לא שומע... למה? לא יודעת... אולי מפני שאי אפשר להיות כאן אמא חזקה - וכאן ילדה חסרת כוחות... או שאפשר? מותר? ואולי אפילו רצוי?
אין לי תשובה
אין לי סיום נורמלי
רק נורא התעייפתי מהפניות מילדים נזקקים... אני גם אחד כמוך, ילדה חלשה בלי אבא. עזוב אותי, ילד. זה שיש לי ציצי גדול לא אומר שיש שם חלב להניק עוד מישהו... ריק. אין. הכל אשליה אופטית, חיצוניות, דיסוננס קוגניטיבי...