מרתון על רגליים שבורות

לפרויקט שלי חדש אני צריכה 

רשימת שמות של חטופים שכוללת:

• שם פרטי + משפחה
• בן / בת שם של אמא
• גיל
• אם כבר חזר/ה אז תאריך
• אם נהרג/ה והגופה כבר הוחזרה - תאריך של מוות ותאריך מתי הוחזרה הגופה
• אם נהרג/ה והגופה עדיין בשבי - אז תאריך של המוות

ואני לא מצליחה למצוא. 

מישהו יודע איפה אפשר להוריד כזאת? 

נכנסתי לחנות חיות. 

לקנות לכלבה שלי אוכל חדש כי היא לא מרגישה טוב והעבירו אותה לסוג של אוכל אחר...

ועצרתי מול קיר עם מה שהם קוראים צעצועים לחתולים וכלבים...

כי זה היה מה שאתם תרצו, רק לא מה שהיה כתוב... 

אני אומרת לכם (ואתם כמובן יודעים) האנשים האלה, שמעצבים את הכביכול הצעצועים האלה, הם חולניים וסוטים... 

אין לי מושג איפה לומדים המאנייקים האלה... אבל אני הרגשתי כל כך לא בנוח מול כל זההההה... ובעיקר כשבת שלי נכנסה לשאול מתי אני מסיימת. ממש עצרתי את עצמי באמצע התנוע! קפצתי לסובב אותה ולכסות לה את העיניים!!!

לא יודעת, מה חשב עליי בעל החנות, רק בקופה הוא היה מאוד לא ידידותי כזה... 

"מר דוקטור, מאיפה יש לך התמונות הסוטות האלה!"

סיימתי את הרקמה שלי...

זה החלק השני בסט של שלושה עבודות

"דרום"

"ישראל"

"צפון"

סיימתי את  הדרום והישראל

התחלתי את הצפון.

בחלק של הדרום יש כמה שמות של ישובים וכמה תאריכים. ורגשות... וכל פס אדום הוא חייל שנהרג. בחלק של הדרום יש כ680 פסים אדומים... 

בחלק של צפון יהיו שמות של כמה ישובים בגבול הצפוני. וכמה תאריכים. וגם רגשות. ופסים אדומים... 

אין לי מושג למה ומאיזו מטרה אני עושה את זה. ומה אעשה עם זה כשאסיים... 

אני רק יודעת שככה אני שרדתי את השנה הזאת. 

אז ככה אמשיך לשרוד. 

חשבתי, מה לכתוב בפרופיל.

היה כתוב: מחפשת. אך זאת מילה יותר מדי פעילה, אינטנסיבית, מכוונת כזאת... "אני מחפשת".

אז שיניתי ל: אשמח להיפגש עם. אבל נפגשים איפושהו, במקרה, נתקעים אחד בשניה - ברחוב, בבית קפה, בשיחה סביב איזה פוסט מעניין, באוטובוס, הצגה, מסיבה... איפה היום נפגשים אנשים מבוגרים כמעט זקנים במקרה? ואני כמו שבלול, לא יוצאת מהבית ולא נפגשת עם אנשים, אפילו כשיוצאת. ואם נפגשת... לא יודעת... לא שמחה בסוף, נגיד ככה.

עכשיו כתוב: מעוניינת להכיר. 

וזה גם נשמע לא נכון לאוזן שלי... 

להכיר -נו, נכיר. שלום-שלום, נעים מעוד. הנה, ראיתי. הכרתי. אבל המטרה שלי בתהליך הזה, בעצם, לא הכרות אלה יחסים וקשר. זה מתחיל מלהכיר אבל לא מסתיים שם. אני מכירה גברים שמתאימים לתאור שכתבתי אחר כך. אך לא יהיה ביניינו לא יחסים ולא קשר. אז המילה היא לא נכונה לגמרי...

מעוניינת... זה understatement ענקי. אני רוצה, חולמת, מפנטזת, מקווה, כמעת התייאשתי והתאכזבתי למצוא...

האם כותבים לי?

כותבים.

מסוג שנקרא "לחבק ולבכות".

אלה שבטוחים שלכל הנשלטות קוראים כלבה, שפחה וזונה. ככה ההורים קראו אותנו בלידה. פשוט הסתכלו עליינו ומיד הבינו: "נו, תסתכלי, יקירתי, זאת כמובן זונה, רואים עליה". "אהובי, זאת כלבה, 100%, תסתכל על המבט הזה!" אפילו במשרד הפנים אף אחד לא התנגד. וכן, התמונות וסרטונים בעירום אנחנו שולחות תמיד, לכול אחד, בעצם, יחד עם קורות החיים שלנו, ככה נהוג אצל נשלטות בכל העולם. כנראה. וגם באותו קורות החיים אנחנו, הנשלטות, כנראה, רגילות לכתוב בפרק מסוים ("איך אני אוהבת" כמובן) על הכל מהכל, לא חשוב לאיזו משרה מגישים את קורות החיים ועל מה מדובר. בעצם, אנחנו נותנות  מיד לכל אחד ברחוב את כרטיס הביקור שלנו ששם ככה רשום: "איך אני אוהבת"...

כמובן שגם כותבים אלה שלא קוראים את הפרופיל, אלה שבטוחים שגיל זה רק מספר (לא), שמרחק זה לא בעיה (כן), שמציצה היא לא זיון (כן), שזוגיות בדסמית לא קיימת (כן), שנשלטת מתמסרת מיד (לא)... וכולי וכולי... 

כותבים נשואים שמגלים שהם נשואים אחרי התכתבות של שבועות.

כותבים מאונני מקלדת ומבטיחים להפגש ומשקרים יותר מאשר נושמים.

כותבים שולטים שבסוף מתנהגים כמו נשלטים.

כותבים כאלה שצועקים על אהבה ענקים ותשוקה אין סופית כשלא התכתבנו שעה, לא ראינו תמונות, לא הכרנו לא קיים כלום חוץ מכמה אותיות בפרופיל. שבסוף מתברר (מהר מאוד) שאותו הם גם לא קראו. על הבלוג אני כבר לא מדברת. לא בטוחה שהם בכלל קוראים...

כנראה שמשהו בפרופיל שלי מושך רק האלה... 

או בבלוג שלי...

או בגדול - משהו בי...

פאק פאק פאק פאק פאק...

השלמתי.

הושלתי.

השתלמתי.

נשלמתי.

שילמתי.

ועכשיו בתוכי שלום, שלמות, שלווה ורוגע. מפני שמרגישה את כל זה בפעם הראשונה בחיי - מה זה מוזר לי...

זה לא ימשך להרבה זמן, כמובן. כי אחרי שאני אתרפא, אנוח קצת, אחרי שכל הדמויות הפנימיות שלי שהורידו את המסכות ויצאו אל הבמה עם פנייהם גלויות סוף סוף יתרגלו וירגישו בנוח, אני שוב ארגיש "את זה". את הצורך לבדוק, ללמוד, להתבונן ולחקור, לחדור עמוק בפנים לתוך נשמתי, מוחי. לעלות עוד יותר, לנקות עוד יותר, לברר, לגעת בנקודות עוד יותר רגישות ועדינות. כי אחרת אין טעם והגיון בכלום... 

אבל כרגע אני ביימתי את התהליך של 8, לא, 9 וכמעט 10 חודשים. ילדתי ונולדתי. ומתחילה את החיים החדשים שלי. אני לא חדשה. אני כזאת, שהייתי צריכה להיות תמיד. שהייתי תמיד, עמוק בפנים. שלא נתנו לי להיות. שלא נתתי לעצמי להיות. מרוב מביכה, בושה, פחד, צביעות, חסרת ידע, חסרת מודעות. 

הרגשה כזאת מעניינת...

שאני שוחה בים. ויש עוד אנשים, קבוצות שאני מכירה. יש חוף ושם גם יש קבוצות אנשים שאני מכירה. ויש ים, חיים שלי שאני שוחה בו. בעצמי. כבר אף אחד לא מראה לי איך ולאן אני צריכה או כדאי לי לשחות. והאמת - שאף אחד כבר לא מחכה באף קבוצה. מסתכלים ככה, זורקים מבטים מדי פעם לכיוון שלי. אבל כבר פחות ועם תדירות ממש נמוכה. 

ואני מבינה... מרגישה... חשה... 

שאני יכולה... שמותר לי לשחות לכל כיוון. 

ללכת לאיבוד בים הזה האין סופי... 

כי כבר איבדתי קשרים עם העולמים השונים שצפים לא רחוק ממני או נמצאים בחוף. הקשרים מאוד חלשים. וכבר לא מנסים לחזק אותם מהצד השני...

עבודה? אין לי כבר.

חברים? נשארו 2 חברות שעדיין מדברת איתן, ורק אונליין או בטלפון ולרוב מתכתבת וכבר לא כל יום וגם אם אני כותבת.

משפחה? אחרי כל מה שנזכרתי, על מה שקרה לי, על התנהגות שלהם, על זה שהם או לא שמו לב, לא בחרו לא לשים לב, או לא יודעת מה...  אבל גם ככה הסתדר שאיתם אני בדרך כלל מתקשרת ולא הם... 

אז עם אח שגר בארצות הברית לפעמים לא מתכתבת חודשים. עם אחותי שבקדומים - שבועות. עם אבא שבכפר סבא - יכול להיות פתאום שבוע... 

עם האדון האהוב שלי נפרדנו. עזבתי. סידרתי ככה שאעזוב. ואיתו נעלמו כל האסור ומותר שהגדירו את החיים שלי 7 חודשים האחרונים. 

אף פעם לא הייתי עד כדי כך לבד. לבד באמת. אם אני לא אכתוב "בוקר טוב" - לא יהיו לי הודעות נכנסות בשום רשת חברתית חוץ מספאם. 

לא, יהיה לי "בוקר טוב" אחד מחבר שלי אחד שפעם מרחמים ועקשנות הבטיח שאקבל ממנו ה"בוקר טוב" הזה ממש כל ה בוקר. וכן, אני מקבלת. 

אז רק את זה. 

אבל זה יותר שלו, לא שלי...

כל כך מוזר. להיות לא רק לא שייכת לשום קבוצה או מקום. אלה גם שלאף אחד כבר לא מעניין ולא אחפת... 

*****זה לא פוסט על התאבדות. 

העולם מדבר איתי תמיד. גם מהקירות של פאפ potion באלנבי 16, תל אביב. אוהבת ככה. ומקום מה זה טוב לי. נכנסתי בגלל המוזיקה. רוק, הארד, מטאל. נעייייים. הכרתי את בעלים המקום כשנתקעתי בעמצא הרשימה של כל הוויסקי הנהדרים שיש שם. נכשלתי במעמידת פנים שאני מבינה משהו בזה וביקשתי עזרה. דיברנו, ובסוף הגענו למסכנה שהלילה אני חייבת לטעום רום. הגיוני: מה עוד אפשר לשתות כשהמלון ששם נמצא החדרון שלי עומד בחוף בוגרשוב, מממממש במקום של הסיפור של אלטלנה. האם זה לא הסיפור הפיראטי ברמות? 

אז מדווחת: רום dictator 12 תוצרת קולומביה עם טעם של קפה וטבק - זה משהו. 

ישבנו איתו בבר, דיברנו על החיים, יחסים, ילדים, אנשים ויכולת שלהם להשתמש במוח. 

לילה האחרון שלי בתל אביב. מהשלישיה שקיבלתי להם אישור יציאה מהילדים. 

כבר שכחתי, איזה כייף זה, להיות לבד בשטח. ולדעת שהכל בסדר איתם. 

נראה לי שכבר קצת מאוחר לצאת מהארון ולהגיד שאני צאלדפרי childfree? כשהילדים הם 16, 18, 20? 

אני תמיד הייתי בטוחה שהתמכרות זה למשהו שעושה לי טוב. נעים. כייפי כזה. לא הטוב מבחינה אובייקטיבית כמובן. במקרה כזה כבר לא קוראים לזה "התמכרות" אלה "אורח חיים בריא". 

ועכשיו כשאני כמעט בת 50 אני מגלה שממש לא. שההתמכרויות שיש לי הן לרוב לדברים שאני שונאת, לסבל ועינויים שאני לא רוצה ומתלוננת עלייהם אבל שוב ושוב בונה לעצמי אותה מלכודת. 

היום הכל נהיה כל כך ברור לי.

שקוף.

מבריק.

מובן.

אז החלטתי ככה, כן. בדיוק כמו שכתוב:

"אני כבר לא אהיה זמינה לדברים שגורמים לי להרגיש כמו חרא".

כי הבנתי שזאת ההתמכרות המרכזית שלי. זאת האזור הנוחות שלי. מכאן ניצרים רוב הקשיים שלי, רוב הבעיות, רוב המחסומים.

כן, למשל, זה:

"הפחד הכי גדול שלי הוא שאתה תראה אותי כמו שאני רואה את עצמי".

ואתם יודעים מה? הבנתי שאני רואה את עצמי בצורה הלא נכונה. זהו! מצאתי תשובה לחידה! אני שמתי מולי מראה שבורה ועקומה, בניתי דמות עצמית יל בסיס של מה שראיתי בה וממשיכה להתייחס ולהתייעץ איתה ולא עם המציאות או אנשים שאוהבים ורואים אותי באמת. יצרתי מסיכות לפי הדמות הזאת. התנהגות שמתאימה לדמות הזאת. חיים שלה. לא שלי. חברים, גברים, אנשים - הכל שלה. 

כמובן שכל זה קשור גם אליי, כי יש לנו די הרבה דברים משותפים. אבל הסתן נמצא בפרטים הקטנים והם שונים לחלוטין.

אז הגיע הזמן לשים בצד את המראה העקומה. 

עכשיו, כשאני כבר שלמה. כשמצאתי את כל החתיכות שלי וחיברתי אותן. הגיע הזמן ליישר אותן. לא רק להחזיר למקום אלה לבדוק שכל אחת ואחת תיכנס בדיוק לאיפה שהיא שייכת ובצורה יפה, שלא ישארו פערים, צלקות, סימנים מיותרים. ולשם זה אני צריכה מראה שטוחה, נקיה, נכונה, אמיתית.

גדולה ויפה - כמוני.

ישרה וכנה - כמוני.

מבריקה ונקיה - כמוני.

חכמה ואמיצה - כמוני.

חזקה ועצמאית - כמוני.

שמחה ומאושרת - כמוני.

סולחת ומקבל - כמוני.

רואה ושומעת - כמוני.

אך יש דברים שאני עדיין צריכה ללמוד מהמראה:

• היא לא נותנת לאף אחד ולשום דבר שהיא משקפת להיכנס לתוכה.
• היא שומרת על הגבולות שלה, לא מחליפה צורה, גודל, שטח. 
• יש לה מסגרת שהיא קודם כל שומרת על המראה וגם על האחרים שלא יפצעו מהצדים החדים שלה.
• היא לא משתנה, לא חשוב מה היא משקפת, רואה, מראה, מה קורה מולה, היא תמיד נשארת כמו שהיא. 
• היא לא מכניסה בפנים גם כל לכלוך, זבל, אבק שנדבק אלייה, הכל נשאר רק על המשטח, על פני המראה. 
• כל מראה תופסת בדיוק אותה כמות המקום שמגיע לה ודורשת שטח פנוי מסביב. יש לה מין אזור פרטיות שלא מתקרבים אלייה יותר מדי כי אחרת לא רואים כלום. כולם שומרים את המרחק הנדרש ואף אחד לא מתווכח או מתנגד לזה. כי זה מובן מאליו: למראה מגיע שטח פתוח עם הרבה אוויר ואור מסביב. מתייחסים אלייה עם כבוד, בעדינות, לא נוגעים בידיים מלוכלכות, בגסות, בכוח, סתם ככה. מתכוננים לפני שפונים למראה, מיישרים גב, עושים פרצוף, מסדרים בגדים. כלום לא קורה סתם מול המראה. 

אבל מראה לא יכולה להיות סגורה. היא חייבת לשקף. זקוקה לזה. 

"לחתוך אנשים מהחיים שלי לא אומרת לשנוא אותם. זאת אומת לכבד את עצמי".

אני לא יכולה ללמוד ולהכיר את עצמי אם אתה תשמור אותי בתוך הקופסא אטופה בנייר וצמר גפן. אני צריכה להבין מה גורם לי להרגיש כמו חרא. למצוא את נקודת האל חזור שלי ולשים דגלים אדומים מסביב. לכן הייתי חייבת ללכת. הגיע הזמן.

לצערי,

"לעתים קרובות, ההתחלות החדשות מתלבשות לסיומים מכאיבים". 

אתה כועס. אני יודעת. מרגישה את זה. מותר לך. תקלל אותי. אך רק מרחוק. אניהייתי חייבת ללכת. לעשות טעויות. כי הודות להן הבנתי היום את כל זה. הוצאתי דגלים אדומים. זרקתי את המראה העקומה. וויתרתי על הדמות החולנית. והסכמתי לראות את עצמי כמו שאני באמת. איך שאני יודעת מי אני.

איך שאתה הראית לי אותי. לימדת אותי. אילפת אותי. 

הילדה שלך ברחה מהבית. כי הגיע הזמן. ואחרת... לא יכולתי אחרת. 

תסלח לי מתישהו. 

מרחוק. בבקשה, מרחוק.