נראה לי שמצאתי סוף סוף לפחות סיבה אחת למה אני בורחת מיחסים.
עובדה מוזרה עליי: כל הזמן שאני נמצאת כאן, גם באתר וגם בבדס"מ בכלל, אני עם אדון אחד ויחיד.
(ניסיתי לנסות עם עוד כמה גברים וזה לא הלך. אני מתכוונת לשלב שמגיעים כבר למשימות קטנטנות כאלה, לטעום, אולי אפילו פגישה. אני קוראת לזה "מצב /שלב תמנון" כשבודקים אחד את השניה עם מחושים זהירים ורגישים. לאלה שהכל נגמר כבר בהתכתבות באתר אני בכלל לא מתייחסת.)
וברחתי ממנו כבר כמה פעמים. ואחרי זמן די קצר חידשנו את הקשר וחזרתי. ושוב. ושוב. וכל פעם הבעיה הייתה בי. והכל היה טוב ונהדר עד שאני חוזרת ומלבישה עליי את השייכות. מהר מאוד אחרי זה - אני נכנסת ללחץ, מתחילה ליצור בעיות, מדמיינת ומפנטזת שהכל נורא ובורחת. ובאמת מרגישה נורא והזוי, בלי משחק. בפעם שעברה הייתי כמה שבועות עם התקפי חרדה ופאניקה חמורים. ואני יודעת מה זה. כבר הייתי שם. עברתי את המעגל הזה של גהנום כללי. יש לי תעודה - אבחנה עם כרטיס נכה.
אזזזז.
בעצם - התשובה בתמונה. אני מהדור של ילדים מוכים. ילדים שקיבלו חגורה לתחת באכזריות ואף אחד לא דאג ללטף או לחבק אחר כך.סטירות לפנים, לראש, לפה היו כל כך רגילים שכבר לא היו נחשבים למשהו יוצא מן הכלל, זאת הייתה תגובה של בנאדם מבוגר (ולפעמים אפילו לא קרוב משפחה) להתנהגות לא רצויה נכון לעכשיו.
ואני, עם הבעיות קשב וריכוז שלי וכל ההיסטוריה של השתוללות מינית בגיל הרך ואונס והתראות מיניות שעברתי ושאף אחד לא ידע אל כלום מכל זה. כי על האבחנה שלי בכלל לא ידעו והיא לא קיימה אז, ועל השאר לא סיפרתי אף פעם לאף אחד ועל הרוב שכחתי. אז בוודאי שאני תמיד תמיד תמיד התנהגדי לא כראוי ותמיד חטפתי. ותמיד לא יכולתי לקלוט, להבין, לנחש מה ה"הרצוי" "הנכון" "המקובל" הזה שכולם רוצים ומחכים ממני.
ובטח שרציתי לתת להם.
כי מי רוצה כל הזמן לקבל סטירות לראש שגם ככה כבר כואב כמעט כל הזמן (אחר כך התברר שגם לזה יש אבחנה שאז לא ידעו לאבחן).
וכמובן - אף אחד לא האמין לי כשאמרתי שכואב לי הראש. שאני משתדלת ולא מצליחה. שאני עושה בדיוק כמו שאמרו לי - אבל לי לא הולך כמו אצל אחרים...
אז סיכמתי שאני מפלצת.
כי רק למפלצות מכאיבים כשתופשים אותן.
אז מסוכן לי להיות שייכת למישהו, למשהו.
וכל סוג של יחסים שדומים לשייכות מפחידים אותי פחד מוות.
ואפילו כשאומרים לי שאני מיוחדת. אני מקשיבה - מפלצת...
