הרגשה כזאת מעניינת...
שאני שוחה בים. ויש עוד אנשים, קבוצות שאני מכירה. יש חוף ושם גם יש קבוצות אנשים שאני מכירה. ויש ים, חיים שלי שאני שוחה בו. בעצמי. כבר אף אחד לא מראה לי איך ולאן אני צריכה או כדאי לי לשחות. והאמת - שאף אחד כבר לא מחכה באף קבוצה. מסתכלים ככה, זורקים מבטים מדי פעם לכיוון שלי. אבל כבר פחות ועם תדירות ממש נמוכה.
ואני מבינה... מרגישה... חשה...
שאני יכולה... שמותר לי לשחות לכל כיוון.
ללכת לאיבוד בים הזה האין סופי...
כי כבר איבדתי קשרים עם העולמים השונים שצפים לא רחוק ממני או נמצאים בחוף. הקשרים מאוד חלשים. וכבר לא מנסים לחזק אותם מהצד השני...
עבודה? אין לי כבר.
חברים? נשארו 2 חברות שעדיין מדברת איתן, ורק אונליין או בטלפון ולרוב מתכתבת וכבר לא כל יום וגם אם אני כותבת.
משפחה? אחרי כל מה שנזכרתי, על מה שקרה לי, על התנהגות שלהם, על זה שהם או לא שמו לב, לא בחרו לא לשים לב, או לא יודעת מה... אבל גם ככה הסתדר שאיתם אני בדרך כלל מתקשרת ולא הם...
אז עם אח שגר בארצות הברית לפעמים לא מתכתבת חודשים. עם אחותי שבקדומים - שבועות. עם אבא שבכפר סבא - יכול להיות פתאום שבוע...
עם האדון האהוב שלי נפרדנו. עזבתי. סידרתי ככה שאעזוב. ואיתו נעלמו כל האסור ומותר שהגדירו את החיים שלי 7 חודשים האחרונים.
אף פעם לא הייתי עד כדי כך לבד. לבד באמת. אם אני לא אכתוב "בוקר טוב" - לא יהיו לי הודעות נכנסות בשום רשת חברתית חוץ מספאם.
לא, יהיה לי "בוקר טוב" אחד מחבר שלי אחד שפעם מרחמים ועקשנות הבטיח שאקבל ממנו ה"בוקר טוב" הזה ממש כל ה בוקר. וכן, אני מקבלת.
אז רק את זה.
אבל זה יותר שלו, לא שלי...
כל כך מוזר. להיות לא רק לא שייכת לשום קבוצה או מקום. אלה גם שלאף אחד כבר לא מעניין ולא אחפת...
*****זה לא פוסט על התאבדות.
