מרתון על רגליים שבורות

השלמתי.

הושלתי.

השתלמתי.

נשלמתי.

שילמתי.

ועכשיו בתוכי שלום, שלמות, שלווה ורוגע. מפני שמרגישה את כל זה בפעם הראשונה בחיי - מה זה מוזר לי...

זה לא ימשך להרבה זמן, כמובן. כי אחרי שאני אתרפא, אנוח קצת, אחרי שכל הדמויות הפנימיות שלי שהורידו את המסכות ויצאו אל הבמה עם פנייהם גלויות סוף סוף יתרגלו וירגישו בנוח, אני שוב ארגיש "את זה". את הצורך לבדוק, ללמוד, להתבונן ולחקור, לחדור עמוק בפנים לתוך נשמתי, מוחי. לעלות עוד יותר, לנקות עוד יותר, לברר, לגעת בנקודות עוד יותר רגישות ועדינות. כי אחרת אין טעם והגיון בכלום... 

אבל כרגע אני ביימתי את התהליך של 8, לא, 9 וכמעט 10 חודשים. ילדתי ונולדתי. ומתחילה את החיים החדשים שלי. אני לא חדשה. אני כזאת, שהייתי צריכה להיות תמיד. שהייתי תמיד, עמוק בפנים. שלא נתנו לי להיות. שלא נתתי לעצמי להיות. מרוב מביכה, בושה, פחד, צביעות, חסרת ידע, חסרת מודעות.