אני מאזוכיסטית. שכאילו הכוונה שאני נהנת מהכאב. כאילו. אבל התברר שיש כל מיני סוגים של כאב. וכדי שאוכל להנות ממנו, הכאב חייב להיות מאוד מדויק ומסוג מסוים.
מבנאדם מסוים
עם כוונות מסוימות
גם קצב
גם כיוון
חומר
גם תדירות והגברה....
בקיצור - בכאב פיזי יש המון תנאים - אבל עדיין - יש מצב שמשהו כל כך דוחה ומפחיד כמו כאב הופך למקור להנאה כייפית.
גם דרך הכאב הפיזי אני משחררת כאב פנימי, נפשי.
גם דרכו אני משחררת בכי ודמעות וצעקות וצחוק היסטרי וקללות ולחץ ועוברת כל מיני מחסומים שאחרת אין לי אפשרות לנטרל.
אבל
אבל
אבל
יש כאב שלא משתחרר.
שאפילו דרך כאב פיזי הכי חזק אי אפשר לשחרר אותו.
בהתחלה הוא כובש את כל הגוף, מותח, סובב, שובר. אחר כך, לאט לאט, הוא מתרכז למחט דק וארוך ונכנס לעומק הלב. הכאב הזה נקרא - עצב על בנאדם אהוב שאיבדתי אותו. כמובן שיש הרבה דרכים לאבד מישהו. מוות היא רק דרך אחת וממש לא יחידה.
קורה שבנאדם הולך כעונש.
קורה שככה סתם קורה, נסיבות החיים.
קורה שמתרחקים אחד מהשני בהדדיות שקטה, כי כשאוהבים, מרגישים שהגיע הזמן. ולמרות שכואב, מתרחקים אחד משני...
אך גם קורה שהוא שאני כל כך אוהבת, שהוא גם חיים שלי, גם אוויר שלי גם הכל שלי, קם והולך כי הגיע הזמן בשבילי להתחיל לנשום לבד, למצוא אוויר שלי, ליצור חיים שלי, לגדל את הכל שלי... ולמרות שאני מבינה, מבינה, מבינה, מבינה... ומספרת מיליוני מיליונים פעמים שאני מבינה...
את הכאב הזה אין לי יכולות להכיל.
לנשום אותו עמוק בפנים.
למרוח עליי.
לנטרל.
רק לחכות עד שאתמלא בו. אתאחד איתו. אאבד את עצמי בכאב הזה. אגיע לשיא הקתרסיס המקולל הזה. שישרוף אותי כולי. שאתמסר לו. אקבל אותו עם לב שלם ועיניים פתוחות לרבבה. ואז הוא יהפוך למחט דק וערוך שסוף סוף יכנס לעומק הלב שלי וימצא שם מדף שלו. וישכב לנצח. בין מחטים אחרים שמדי פעם עוקצים לי בלב. לכל מחט יש עקיצה מסוימת. שאי אפשר לבלבל אותה. אני מזהה כל אחת ואחת. לנצח איתי. שהלכו. לעלמו. נאבדו. לטוב או לרע.
והפעם גם אתה נעלמת לי.
אני רק מקווה שהפעם זה יהיה כבר סופית. כי לעבור את זה שוב... עוד פעם... קשוח מדי גם למאזוכיסטית כמוני.
אז בבקשה, רחמים. אפילו שכל כך קשה וכואב...
ואני יודעת שגם לך.
רק תחכה...
זה יעבור...
עוד מעט...
