מתישהו נולדתי בירושלים.
איפושהו מעל נחלאות, שוק וגאולה. שם, באוויר.
כאן אני נושמת אחרת. אני אפילו לא צריכה לנשום בכלל - עד כדי כך האוויר במרכז העיר הוא שלי, אני.
נכרנו ב1997 אבל זאת לא הייתה הכרות כי הכל היה לי מוכר. העור שלי זיהה את הרוח הקריר של לילה ירושלמי, הראות שלי שמחו שוב להתמלא באוויר הטהור האהוב עליהן. העיניים עקבו אחרי הנוף באושר הזכרונות הרחוקים מדי כדי להיות ברורים אך בכל זאת כאלה שמשאירים איזה צל של טעם, עתק של רגש, כנף של ריח...
הייתי בבית שלא הייתי בו לעולם וידעתי שנולדתי, גדלתי, חייתי ונקברתי בו.
מאז בין העיר לבין הלב שלי קיים חוט. גומי. הוא נמתח כשאני לא שם ומושך. לפעמים חזק. לפעמים חלש. לפעמים לא מרגישה אותו בכלל. לפעמים זה בלתי נסבל.
זה לא שייכות כמו יש לי עם וונציה. זה משהו אחר.
אני לא קיימת כשאני בעיר. ירושליים כובשת אותי.
היא קצת דומה לים. רק שיותר קשה לה. הרבה יותר קשה.
מביך לעוצמה כזאת להיות תלויה בבניאדם... ממש לא נעים...
לכן היא לפחות בוחרת ולא מרשה לכולם לגור בה.
אני רק מקווה שמתישהו אזכה לחזור שוב. ושוב להתמוסס בה...
מתישהו... באיזשהו מהגילגולים שלי בחיים האלה...
